אומנם הסיפור הזה לא מוכר כמו סיפורה של סינדרלה או זה של בת הים הקטנה, אבל אני בטוחה שימצאו מספיק אנשים להם הוא ישמע מוכר למדי. זה סיפור פשוט על נסיכה ועדשה בו מלכה אחת מחפשת כלה לבנה היחיד ומנסה לדלות מבין ים הנסיכות המגיעות לארמונה נסיכה אחת אמיתית באמצעות מבחן אחד בו מעורבת עדשה אחת וכמות מסחרית של מזרנים. רק נסיכה אמיתית אמורה להרגיש בקיומה של אותה עדשה ארורה מתחת לכול המזרנים ורק לשנתה של נסיכה אמיתית היא אמורה להפריע.

בקיצור, סיפור פשוט לא ממוסחר עדיין שרק אלוהים יודע מה אמור להיות מוסר ההשכל שלו. שאם עושים "פווו" על נסיכה אמיתית, היא מתפרקת? אולי. בכול מקרה יהיה הדבר אשר יהיה, זה לא משנה כל כך. מה שכן משנה, עבורי לפחות, הוא שאני מבינה קצת יותר מדי ללבה של אותה נסיכה שלא הצליחה לעצום עין כול הלילה והתעוררה כואבת ודואבת. אני מבינה לליבה קצת יותר מדי כי נכנסתי שוב לאחד ממחזורי ההתקפים הליליים המלווים ברגישות מוגברת למגע.

בערך אחרי שש בערב ההתקף מתחיל להבנות, תחילה בכאב עמום, שרק הולך ומתגבר עם הזמן. כל דבר מגביר את הכאב הזה, אבל בעיקר מגע, ואפילו הכרית הרכה ביותר לא "עדינה" מספיק מכדי למנוע מהראש לספוג עוד ועוד מכות של כאב. הפוך הטבעי, הרך והאוורירי מרגיש כמו שק חצץ עם מלקחי פלדה מובנות שמוחצות ולוחצות ומפעילות כול עצב, מורטות לאקסונים את הנשמה. כבר כמה לילות אני נמצאת במצב כזה ושום כרית רכה לא הצילה אותי עדיין, ממש כאילו ישנה תחת כל הכריות האלה עדשה קטנה שעושה לי את המוות.

סבא שלי ז"ל תמיד אמר שיש לי דם כחול, לא כמו לכוכבי ים אלא יותר כמו לבני אצולה, גם שם המשפחה שלי מלכותי למדי למרות שבפועל ברור שאין יותר פשוטת עם ממני. אבל הנה כעת אני יכולה לעבור את מבחן העדשה בהצלחה, להתהפך על כריות ומזרנים רכים ובכול זאת לא לעצום עין והכל בגלל עדשה ארורה אחת. אומנם במקרה שלי מדובר בעדשה מטפורית שיושבת לה על עטיפה של מספר עצבים ראשיים של הראש והפנים, אבל הבעיות שהיא עושה לא מטפוריות כלל.

עדשה ארורה.

נ.ב

טוב, האמת שלכוכבי ים אין דם כחול, אלא סגלגל שכזה.

ואם לחשוב על זה, זה גם בכלל לא דם...