אם הייתי צעירה בכמה שנים טובות, הייתי עושה קצת שטויות, צובעת את השיער בגוונים של תכלת, לובשת ג'ינס קרוע לכל אורכו ומדברת יפנית, אם כי עילגת, מבלי להתבייש. אם הייתי יכולה להוריד לעצמי כמה שנים מהגיל, הייתי יכולה להרשות לעצמי להיות טיפשית יותר, צבעונית יותר, צעקנית יותר, לטעות יותר, לחשוב פחות, לחטוא קצת בגוף ובנפש. הייתי מקעקעת חבצלות ורודות על הרגליים וכנפיים על הגב, ואולי בעצם להיפך. הייתי תופרת בקנה מידה מסחרי או לכל הפחות מנסה לסחור במה שאני תופרת. הייתי בוכה יותר, צועקת יותר, מקללת יותר, משתוללת יותר. הייתי שוב שוקלת 49 קילו, הולכת על עקבים גבוהים מדי בחציות קצרות מדי כששפתון אדום מרוח על החיוך העקום שלי.

טוב, חיוך עקום יש לי בכול מקרה וגם שפתון אדום.

ללא קשר לגיל.

זו לא "התבכיינות" על מה שעבר או מה שאינו נמצא כרגע, גם לא על מה שמעולם לא היה. האמת היא שזו לא התבכיינות כלל, אלא חלום בהקיץ, ניסיון לנחש מה הייתי אילו הייתי עכשיו אי-שם בסוף שנות העשרה שלי, אם הייתי בת 19 ואולי אפילו 20. אני חושבת שבגיל כזה עם האופי הנוכחי שלי הייתי עושה הרבה טעויות, בעיות, אבל גם נהנת לא מעט. כמובן בתנאי שהייתי בריאה ולא מה שאני כיום...