מדיניות הקורס "מבוא לאנתרופולוגיה" - אם איבדנו את הציון שלך באחד הבחנים (בפעם השנייה, הרי הראשונה הייתה עוד כשפורסמו הציונים של הבוחן הראשון וכבר טופלה לכאורה), פשוט נשים לך אפס ונוריד 15 נקודות מהציון הסופי.

מה נסגר עם זה?!

15 נקודות זה לא משהו שטותי, זה הבדל בין 80 נבזי ולא צודק לבין 95 עליו עבדתי ושמגיע לי בצדק. ועכשיו אני מבררת ושולחת מיילים רשמיים עם תלונות ובקשות להסבר ותיקון, ומחכה לטיפול בבעיה שהובטח לי ושחסר אם לא תטופל. אני מאלה ששומרים כל התכתבות, כל מסמך בנושא רגיש מהסוג ואין לי בעיה להעביר לכל הסגל האקדמאי תיק הוכחות שמנמן שמוכיח את הזכאות שלי לאותו 95 ארור.

בחיי שאין לי ראש להתעסקות בשטויות מהסוג בהוכחה שהציון שמגיע לי הוא באמת הציון במגיע לי ושאותו אני אמורה לקבל, אחרי הכול הוא כואב יופי גם בלעדיהן כפי שידוע למבקרים הקבועים שלי כאן. חוץ מזה יש לי דברים אחרים לדאוג לגביהם: עבודה אחרונה לכתוב ולהגיש, להתפלל לכך שלא אצטרך לגשת למועד ב' בקורס האחרון בו נבחנתי (והתנאי האישי שלי למועד ב' הוא ציון הנמוך מ-88-87, כך שהדרישות האישיות שלי מעצמי גבוהות למדי), לסיים שתי חוברות תרגול ביפנית ואז לנסוע לבת הדודה ולהישאר אצלה פרק זמן לא מוגדר מראש, לברוח ולנקות את הראש מהפריפריה הצפונית הזאת.

ארררר וגגגרררר וכל השאר.

האמת שהאירוע קרה לפני כמה ימים, פשוט רק עכשיו יש לי את הזמן לפתוח את הבלוג ולתעד את הכול לדורות הבאים או פשוט לשתף קצת את הדור הנוכחי.

כאלה הם חיי הסטודנטית בתקופת המבחנים...

אז איך הכל קרה? פשוט מאוד.

תדמיינו יום בהיר, שמשי, אולי חם מעט (או בעצם מדי) מהרצוי. שעות הצהריים, ציפורים מצייצות, הצידנית מלאה בגלידות ואני חוזרת יחד עם אבא מקניית ההספקה השבועית של כל דבר אכיל. הנסיעה עברה בסדר, למזלנו אפילו לא היו פקקים, והנה אנחנו כבר מתקרבים לרחוב שלנו, אבל לפתע מאחד הרחובות הצדדיים יוצאת ניידת של משטרה, נכנסת לנתיב שלנו וטסה לה בשיא המהירות נגד כיוון התנועה הישר לעברנו. למזלי, אבא הספיק לסטות בזמן והשוטר הבין שכנראה משהו לא בדיוק בסדר אם הוא היחיד בכביש שנוסע בכיוון אחד וכל יתר המכוניות באחר ועבר לנתיב הנגדי בו טס לו במהירות מוגזמת אל עבר האופק.

אני יודעת בוודאות שלא היה שום מקרה חירום שיצדיק את המהירות, אחרת היה מפעיל את הצ'קלקה או נוסע אל עבר השכונה ולא חזרה לתחנה שלו. מה גם שהשכונה שקטה, פרבר מלא בתים דו-משפחתיים, והעבירה הכי גדולה שאנשים עושים פה באמצע היום זה להשקות את הדשא בין שתיים לארבע. כך שמקרה חירום זה לא היה, וכנראה שהסיבה לבהלה ולנסיעה המטורפת נגדת כיוון התנועה הייתה לא יותר מטימטום.

הייתי שואלת איך לעזאזל אנשים כאלה הופכים לשוטרים, אבל אני מעדיפה להתחיל משאלה בסיסית יותר - איך לעזאזל אנשים כאלה מקבלים רישיון? בחיי שאם הרכב שלנו לא היה סוטה הצידה בזמן, מר מדים היה מתנגש בנו חזיתית.

מפחיד לחשוב על זה.

חשבתי עליה שלשום, ככה סתם בלי סיבה מיוחדת. ישבתי מול המחשב, הגב התפוס כואב והראש מעורפל מקוקטייל של כדורים נוירולוגיים ומשככי כאבים, שאגב ממש לא מומלץ לערבב יחד. חשבתי עליה, על כל הטוב שבה ועל כל הרע, על כך שהייתה אחת החברות הטובות ביותר שלי בזמנו וגם על כך  שפשוט 'דפקה לי את המוח' ואולי בעצם 'שברה לי את הלב' ככה פתאום.

במידה ומכירים מישהו טוב, גם יודעים אם ומתי הוא יסרב ואם ומתי – ממש לא. היא הכירה אותי טוב מדי כנראה, בכל מקרה ידעה שהדבר היחיד בו היא תקבל סירוב הוא בכל הקשור לשמלות במחיר חצי אלפייה ומעלה, אותן מעולם לא הסכמתי להלוות לה. כל יתר תכולת הארון הייתה לרשותה. האמת שכל יתר הדברים שהיו ברשותי היו לרשותה, וכך גם אני. המילה הקטנה הזאת "לא" פשוט לא הייתה חלק מהלקסיקון שלי כשהייתי בחברתה. פשוט לא.

הייתי קוראת לתקרית המסוימת ההיא ניצול, אבל ידעתי על מה אני הולכת. לא סירבתי, אפילו רציתי ללכת על זה. כל כך רציתי. אבל בכל זאת זו הייתה "שבירת לב" קטנה, כי בשבילה זה היה עניין של סקרנות, עבורי יותר בכיוון של הגשמת חלום.

בכל פעם שאני נזכרת בזה, כשאני נזכרת בה, אני מרגישה כל כך מטומטמת.

כל העניין די "דפק לי את המוח" אחרי הכל.

חשבתי עליה שלשום, לא מעט אפילו, עד דמות של עצבים אפילו, ואתמול קיבלתי הודעה ממנה. לא דיברנו כל כך הרבה זמן, כמה חודשים, והנה פתאום – הודעה.

"יום האישה שמח. "

יום האישה לפי המסורת המזרח-אירופאית, ואני בכלל לא זכרתי ולא חשבתי על זה.

"תודה, מותק. גם לך.  "

וככה זה נגמר.

אני כל כך רוצה לכעוס עליה, אבל אני לא יכולה.

אני כועסת על עצמי במקום.

כמה שזה לא מפתיע.

נראה לי שהפוסט הזה נראה כמו משהו שונה לחלוטין ממה שהוא אמור להיות...

ואולי בעצם - לא.

לא יודעת.

בכל מקרה, החברות הטובה הלכה לה. ואולי היא בכלל לא הייתה מעולם.