אולי זה הקיץ, אולי עודף הורמונים שמשתולל אצלי בגוף, אולי ביטוי ללחץ הנפשי או פשוט החיבה שלי לחוויה, מה שלא תהיה הסיבה - התוצאה אותה אחת. אני מתגעגעת.

אני מתגעגעת למגע מחשמל, לתחושת ה"היי", לקצב הלב המואץ, לתחושה שאני נשרפת מבפנים באופן הטוב ביותר והאקסטטי ביותר. אני מתגעגעת לחוויה שבלהיות עם אדם בו אני בוטחת, כלפיו אני מרגישה רגשות חזקים (אין מה לעשות אני מאלה שלא יכולות להפריד בין הגוף לנפש בעניינים כאלה. בדיוק בגלל זה אני פשוט לא בנוייה לסטוצים. ניסיתי, אבל זה רק הזיק יותר מאשר הועיל, יצר תחושה של חלחלה קלה וריקנות ולא סיפק את החשק).

מציקה לי המחשבה שיקח עוד הרבה זמן עד שאני אמצא אדם חדש כלפיו אני אפתח את הרגש המתאים, אליו אני אצליח להתקרב, שיצליח להתקרב אלי. הרבה זמן עד שאני אחווה שוב את מה שכל כך חסר לי כרגע. לא מתאימה לי תקופת ההתנזרות הזו שנכפת עלי. פשוט לא מתאימה.

ברגעים כאלה אני מצטערת על כך שאני לא יכולה להיות "פשוטה" יותר בכל הנוגע לסקס, להיות מסוגלת לנתק אותו מהרגש.

למה לעזאזל אני חייבת לחפש חיבור עמוק יותר מזה של הגוף?

בחיי שלעתים אני מרגישה שהמוח שלי תקוע לו במעמקיו הורדרדים של סרטון כלשהו תוצרת דיסני.

זה לא בריא במיוחד, אבל אני גם לא יכולה אחרת.

הפוסט הזה ישב בטיוטות עוד מאתמול.

נראה לי שהגיע הזמן לחשוף אותו קצת לאוויר העולם.

לכל אחד יש את הדברים הקטנים-גדולים האלה שפשוט מטריפים אותו, ואני לא מתכוונת ל"מטריפים" במובן החיובי. לכל אחד יש את עקב האכילס שלו שפשוט מכעיסה, מעליבה ובגדול פוגעת בו כאשר אדם אחר דורך עליה קצת יותר מדי בכוח. לכל אחד יש את הדבר האחד הזה, ואולי ה"כמה דברים האלה", עליו הוא פשוט לא יכול להבליג, בכל מקרה לא באותו הרגע.

לכל אחד יש משהו כזה, כפי שלכל אחד יש לבלב או חבר טוב או חיבה למשהו טעים אבל לא בריא במיוחד, ואני די טובה באיתור ה"משהו-ים" האלה. אני לא מחפשת את "כפתורי ההצקה" האלה בכוונה, אבל איכשהו אני מרגישה אותם ומודעת לקיומם. הרבה פעמים זה גם פועל לטובתי מאחר ואני יודעת בוודאות על איזה "כפתור" לא כדאי ללחוץ ומה לא כדאי להגיד או לעשות על יד אדם זה או אחר. אני לא תמיד צודקת ב"ניחוש הכפתורים" הזה, אבל רוב הפעמים החוש האישי-שישי-שימושי הזה לא מאכזב.

אבל כמו כל בן אנוש סטנדרטי, אני גם יכולה לעשות בו שימוש לרעה. למרות שעם השנים והבגרות שצמחה לה מהיכנשהו מבלי שהספקתי לשים לכך לב, הבנתי שאני משתדלת להמנע מלחיצה מכוונת על "הכפתורים הפוגעים". בגדול אני מצליחה בכך לא רע, אחרי הכל פיתחתי (כנראה שבין היתר בזכות ה-TN הארורה שלי) שליטה עצמית טובה למדי, אבל ישנם מקרים מסוימים בהם אני פשוט לא יכולה להתאפק ולוחצת גם לוחצת. כמובן שמדובר במקרים נדירים, מקרים בהם "הלחיצה" משמשת כאמצעי לחימה, או ליתר דיוק - הגנה. מקרים בהם הצד השני מצליח לפגוע בי כל כך שאני מרגישה את הצורך להשיב אש. זה לא קורה לעתים קרובות, כפי שכבר הזכרתי, אבל זה קורה ואני לא גאה בזה במיוחד.

ואם כבר העזתי לטעון שלכל אחד יש את "כפתור ההצקה" או "עקב האכילס המכעיסה" שלו, נראה לי שיהיה מנומס לספר על שלי.

אני יכולה להתמודד עם הרבה דברים, עם טימטום ועם חוצפה, עם העדר של נימוס או עם התנהגות בוטה, אבל כשעושים משהו מאחורי הגב שלי - עם זה כבר קשה לי להתמודד. זה "כפתור ההצקה" האישי שלי. זה הדבר שאני באמת לוקחת באופן אישי, גם אם הכוונות שמאחורי המעשה טובות במקורן, וזה הדבר שפוגע בי הכי הרבה. כנראה שזו הסיבה שבגללה אני גם לא אוהבת הפתעות מכל סוג שהוא, ובעיקר כשמחליטים להפתיע אותי במכוון.

פשוט די קשה לי עם פעולות  שקשורות בי, אך מוסתרות ממני בכוונה.

ככה אני וזה "כפתור ההצקה" שלי.

אני צריכה ללמוד, באמת שצריכה. אחרי הכל, מועדי ב' בדרך אלי, מתקדמים במהירות על ואני אמורה לפצוח בהכנות נמרצות. אבל מזג האוויר מרדים מעט, הגשם מפתח בי את החשק לבנות ארמון מכריות ושמיכות פוך ולפרוש לשם עד להודעה חדשה. גם ההתקף שאומנם הולך ומתפוגג לו כרגע לא בדיוק תורם למצב הרוח שלי.

אז בעודי שורה במלנכוליה ילדותית ומטופשת שכזו, נזכרתי פתאום במשימה קטנה מאיזו הרצאה: לכתוב עשרה משפטים שמתחילים ב"אני" שמתארים אותי, ומשום מה החלטתי להעביר את התרגיל הזה לכאן. אומנם אני לא הולכת לכתוב עשרה משפטים שיסכמו אותי וינסו להעביר את המהות שלי כאדם. לא. אני מעדיפה להתמקד בעשרת המשפטים הראשונים שקופצים לי לראש ושמתחילים במשפט אני. זה אומנם יהיה תיאור שלי, אם כי אפילו הביטוי "קצה הקרחון" לא יתאר אותו כמו שצריך. אולי "קצה הקרחון" של האני ברגע הספציפי הזה? אולי.

1. אני בת אדם. לא, זו לא אמירה פמיניסטית. רק כיפוף כל של הביטוי תוך שינוי מגדרי, זה הכול. כדי שיתאים קצת יותר לפיגורה.
2. אני ילדה בנפש. תמיד הייתי ותמיד אשאר. לטוב ולרע שבכך.
3. אני נוטה קלות לציניות. קלות אך בכל זאת על גבול הכלבתיות לפעמים. כי רק אני מסוגלת להגיד "בוקר טוב" עם חיוך מתוק וכל כך הרבה "לך תמות בפנים", בכל מקרה אם לשפוט לפי פרצופו של ידידי הברברי.
4. אני חובבת מושבעת של קפה. לכן אני בוכה על כך שברגעים אלה, לי ולקפאין אסור להיות חברים. דם דליל מדי. אוף.
5. אני מאמינה שמרבית האנושות נוטה אל הביסקסואליות. ואוהבת למצוא רמזים לכך אצל בני אדם שאוהבים לטעון שהם סטרייטים. זה משעשע בניחוח עדין של "אמרתי לך".
6.  אני אוהבת לקרוא. כי אני כמעט טובה בזה. וגם כי זה תענוג.
7. אני אוהבת לכתוב. כי אני מקווה שביום מן הימים אהיה טובה גם בזה. וכי זו דרך לסחוט את המחשבות מהראש ולזכות במעט שקט.
8. אני לא מצליחה להבין איך אדם שלא קרא לפחות מעט מהכתבים של הפילוסופים המערביים בני המאות ה-18 וה-19 או מכיר את העקרונות שבבסיס תורת הזן אמור לרדת לעיקר הרעיונות המסתתרים ב"אלגנטיות של קיפוד" וליהנות מההומור המתפלסף מעט המאפשר למילים: קאנט, חתול ושואב אבק להופיע במשפט אחד.
9. אני מרגישה כמו פוסטמה סוג א' כשאני כותבת דברים בסגנון של משפט מס' 8. 
10. אני מרגישה מאוד רגועה כשאני כותבת סימניות קנג'י. טוש ירוק על דף לבן ואפס מחשבה. מעניין אם ככה מרגישים כשעושים מדיטציה.

אני.

ככה קצת.

אפילו לא על הקצה של קצה המזלג.