תמיד הוקסמתי ממראה של נמשים, כוכבים קטנים, הפזורים על גשר האף, מציירים מפה של עולם אחר, גלקסיה שלמה, על כתף חשופה. על עור שזוף באור בהיר הם צצים בזה אחר זה, נמש אחר נמש, בתבניות קסומות. כמה מערכות כוכבים, צורות מיתולוגיות, ניתן למצוא בתוך תערובת זו של נקודות? הרבה? המון? אינסוף? כך כל הגוף הופך לעולם שלם, ליקום אישי, קרוב ורחוק גם יחד. תמיד הוקסמתי ממראה הנמשים המתנפצים על העור בנתזים של שמש, שומרים בתוכם זיכרונות של קיץ, יוצרים מתוכם חלומות על עולמות אחרים. כמה חבל שלי לא היו כאלה, פרט לקיץ אחד בו גם עלי לא דילג הקסם הזה.

עוד תולדה קטנה של "אתגר 100 המילים".

 קיץ שמח לכולם!

בוקר שבת, משום מה זה הזמן האידאלי עבורי לחשוב על העתיד הקרוב, לקבוע תוכניות קטנות, מעין קווים מנחים ויעדים אליהם אני רוצה להגיע, מטרות אותן אני רוצה להשיג. והנה כמו מעצמה צומחת לה רשימה קצרה של צעדים עתידיים, נכתבת בתוך הראש שלב אחר שלב.

לסיים את השנה הראשונה עם ממוצע העולה על 90 בכל אחד מצמד החוגים, או לכל הפחות העולה על 85.

לנסוע בסוף תקופת המבחנים למרכז לשבועיים או יותר, להתנחל בביתה של בת הדודה ולהרגיש בן אדם עצמאי הדואג לאחר. היא עובדת הרבה, כך שבכל פעם שאני מבקרת אותה אני מקבלת על עצמי את תפקיד אשת-הבית - נקיונות, בישולים, דאגות קטנות. ויש בזה משהו טוב, משהו מאוד מרגיע.

לתכנן את החסכונות לטיול ביפן, ואכן יהיה אחד כזה כנראה בשנה הבאה, אולי אפילו לפני.

להשיל מעצמי אותה עשיריית קילוגרמים מעיקה שכבר לוחצת על הרגליים הגמישות יתר על המידה שלי וגורמת לכאבים לא נעימים בעליל. לחזור לקידומת חמש, קלילה וחטובה. להרגיש שוב אני בתוך הגוף של עצמי.

להאריך את השיער האדמוני, לשזף את העור, להחזיר למקומם את העגילים והפירסינג. לחזור למצב הביזארי קלות שהוא אני עצמי על כל שגעונותי מבלי להתחשב בכך שזה לא יאה לאישה בשנות העשרים שלה.

לסגור סופית אחת ולתמיד את סיפור האקס, לחתום אותו בסקס אחרון או בשיחה אחרונה או בשילוב של השניים, ולצאת לחיפוש חדש של אדם טוב ונעים, גבוה וכהה שיער, שיגרום לי לחייך ושישלים אותי באמת, עד כמה שזה ניתן.

לחזור לאומנות האבודה שלי. ליצור לפחות דבר אחד מטורף ולא מובן במהלך הקיץ הזה. ללכלך את הידיים בצבע.

לבקר את הנוירולוג ולברר דבר או שניים, אולי לקבוע בדיקות נוספות. כי גם אם לא מתים מזה, השיתוק הקל שנוסף ליד ימין ולמחצית הפנים הימנית ומוסיף לכאבים תחושה מעיקה אחרת, שיתוק שכבר פשוט לא אמור להיות שם בזכות הכדורים, רחוק מלהיות נעים.

וכמובן להיות כמה שיותר מאושרת, להצליח, להחלים (במידה וזה אכן אפשרי) ולאהוב.

וידוי קטן - תמיד הייתה לי חיבה רבה לג'ינג'יות. אולי ברמה של קינק קל אפילו. אפשר לקרוא לזה קינק, לא? טוב, בכל מקרה אני אקרא לזה כך.

משום מה בחורות עם שיער בכל גווני האדום והכתום, טבעי או מלאכותי, נתפסות בתודעה האישית שלי כמיוחדות, בולטות, מעניינות יותר לעין (כלומר,"מעניין יותר להסתכל עליהן"). תמיד הג'ינג'יות מקבלות אצלי באופן אוטומטי נקודות בונוס.

נכון, לא יפה לשפוט לפי מראה והמראה מטעה ולא פעם. אבל שיער ג'ינג'י זו החולשה הקטנה והאישית שלי, והיא מתפרצת בתקופות באופן פשוט בלתי נשלט.

וכמובן, שאלה לקהל הרחב:

ולכם יש איזו ג'ינג'ית שמחובבת עליכם במיוחד?

אישיות אמיתית, מישהי שאתם מכירים באופן אישי או אפילו דמות בדיונית מספר, סרט או סדרת טלוויזיה. הכל הולך.

ומי הג'ינג'ית החביבה עלי ביותר כרגע... נראה לי שזה קצת יותר מדי ברור לפי הכינוי.