לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


קומץ אופטימיות, קורטוב תלונות ומחלה אחת שצריך להתמודד איתה...

Avatarכינוי:  פונד - הבלוג הישן

MSN:  נופ, אין.




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2012    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

אני...


אני צריכה ללמוד, באמת שצריכה. אחרי הכל, מועדי ב' בדרך אלי, מתקדמים במהירות על ואני אמורה לפצוח בהכנות נמרצות. אבל מזג האוויר מרדים מעט, הגשם מפתח בי את החשק לבנות ארמון מכריות ושמיכות פוך ולפרוש לשם עד להודעה חדשה. גם ההתקף שאומנם הולך ומתפוגג לו כרגע לא בדיוק תורם למצב הרוח שלי.

 

אז בעודי שורה במלנכוליה ילדותית ומטופשת שכזו, נזכרתי פתאום במשימה קטנה מאיזו הרצאה: לכתוב עשרה משפטים שמתחילים ב"אני" שמתארים אותי, ומשום מה החלטתי להעביר את התרגיל הזה לכאן. אומנם אני לא הולכת לכתוב עשרה משפטים שיסכמו אותי וינסו להעביר את המהות שלי כאדם. לא. אני מעדיפה להתמקד בעשרת המשפטים הראשונים שקופצים לי לראש ושמתחילים במשפט אני. זה אומנם יהיה תיאור שלי, אם כי אפילו הביטוי "קצה הקרחון" לא יתאר אותו כמו שצריך. אולי "קצה הקרחון" של האני ברגע הספציפי הזה? אולי.

 

  1. אני בת אדם. לא, זו לא אמירה פמיניסטית. רק כיפוף כל של הביטוי תוך שינוי מגדרי, זה הכול. כדי שיתאים קצת יותר לפיגורה.
  2. אני ילדה בנפש. תמיד הייתי ותמיד אשאר. לטוב ולרע שבכך.
  3. אני נוטה קלות לציניות. קלות אך בכל זאת על גבול הכלבתיות לפעמים. כי רק אני מסוגלת להגיד "בוקר טוב" עם חיוך מתוק וכל כך הרבה "לך תמות בפנים", בכל מקרה אם לשפוט לפי פרצופו של ידידי הברברי.
  4. אני חובבת מושבעת של קפה. לכן אני בוכה על כך שברגעים אלה, לי ולקפאין אסור להיות חברים. דם דליל מדי. אוף.
  5. אני מאמינה שמרבית האנושות נוטה אל הביסקסואליות. ואוהבת למצוא רמזים לכך אצל בני אדם שאוהבים לטעון שהם סטרייטים. זה משעשע בניחוח עדין של "אמרתי לך".
  6.  אני אוהבת לקרוא. כי אני כמעט טובה בזה. וגם כי זה תענוג.
  7. אני אוהבת לכתוב. כי אני מקווה שביום מן הימים אהיה טובה גם בזה. וכי זו דרך לסחוט את המחשבות מהראש ולזכות במעט שקט.
  8. אני לא מצליחה להבין איך אדם שלא קרא לפחות מעט מהכתבים של הפילוסופים המערביים בני המאות ה-18 וה-19 או מכיר את העקרונות שבבסיס תורת הזן אמור לרדת לעיקר הרעיונות המסתתרים ב"אלגנטיות של קיפוד" וליהנות מההומור המתפלסף מעט המאפשר למילים: קאנט, חתול ושואב אבק להופיע במשפט אחד.
  9. אני מרגישה כמו פוסטמה סוג א' כשאני כותבת דברים בסגנון של משפט מס' 8
  10. אני מרגישה מאוד רגועה כשאני כותבת סימניות קנג'י. טוש ירוק על דף לבן ואפס מחשבה. מעניין אם ככה מרגישים כשעושים מדיטציה.



 

אני.

ככה קצת.

אפילו לא על הקצה של קצה המזלג.

נכתב על ידי פונד - הבלוג הישן , 18/2/2012 18:03   בקטגוריות בריאות, גשם, דעה אישית, הרגלים רעים, חשק רגעי, חורף, טלויזיה, לימודים, רצוי להתייחס בהומור  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פּוֹנד ב-19/2/2012 21:35
 



"על המדים, בסוף היום, אני איתך..."


אני ממשיכה ב"שעשוע" שלי, באתגר 100 המילים. הפעם המושג הוא "גשם", והתיאור הוא תיאור של זיכרון גשום אחד מתקופת הצבא.

 

 

על המדים, בסוף היום, אני איתך. הקור חודר מבעד לבד הדק, האוויר ספוג ריח רטוב, טיפות הגשם מנפצות את המציאות לרסיסים. אני שולפת את המטריה שלי מהתיק, מנסה להחזיק אותה מעל ראשינו. זה די קשה, מאתגר ממש, מאחר ואת גבוהה יותר ואני - פשוט אני. אני מעבירה את המטרייה לידיך. זה רעיון טוב יותר, יותר פרקטי. את אוחזת בידית המאיימת להישבר ברוח, והנה שתינו יחד תחת המכסה המדומה. השלוליות נאגרות סביבנו, טיפות המים מציירות על המדים נקודות כהות. את מרשה לי לחמם את הידיים בכיסי המעיל שלך. קשה לי לנשום, אבל טוב לי. את צוחקת פתאום. כנראה עלי. הגשם ממשיך לרדת.

 





המושג הקודם היה "קיץ" - וזו הייתה התוצאה.

והאמת שאני לא היחידה שלקחה על עצמה את האתגר. גם הוא שיתף פעולה, וגם הוא.

 

מישהו עוד רוצה לנסות ו"לצייר" מושג במאה מילים?

 

נכתב על ידי פונד - הבלוג הישן , 13/2/2012 15:10   בקטגוריות אתגר 100 המילים, זכרונות, חורף  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פּוֹנד ב-15/2/2012 10:38
 



טיפת דמיון וקומץ אמת


מקצף הגלים - מתוך סיפוריו של החתול הדמיוני

 

הגשם יורד בטיפות כבדות ומתנפץ על החול, יוצר בו שקעים קטנים רגע לפני שמחלחל אל בין גרגריו. אני יושבת על המרפסת, נשענת על הקיר קלוף הצבע, ומלטפת בעדינות את ראשו הכתום של החתול.

 

'הוא ישן, השמוק הקטן זולל השמנת הזה' אני חושבת לעצמי 'ושום דבר לא מזיז לו, לא חדשות הבוקר, לא המצב הביטחוני, לא הגשם ואפילו לא הנוכחות שלי על ידו.'

 

ככה זה חתולים.

 

אתה יוצא אל המרפסת ומגיש לי ספל קפה, שחור, בלי סוכר עם פרוסת לימון בודדה שצפה בו מסיבה לא מובנת. בדיוק כפי שאני אוהבת.

 

"שכחת אותו במטבח."

 

אתה אומר, ואני מהנהנת. אחרי הכול הספל באמת נשכח שם, על רצפת העץ המאוירת בשריטות שהשאירו טפריו של החתול, בדיוק בין הספר לג'ינס שנזרק שם בערמה חסרת צורה. זה אי-סדר אומנותי קל, לא בלגן. באמת.

 

"אני רוצה לשחות."

 

אני אומרת, אחרי בהייה ממושכת בפורסת הלימון שצפה בספל.

 

"בגשם?"

 

"בגשם."

 

והנה אני כבר על הרגליים, הסוודר הבהיר צונח על הרצפה, ואני רצה על החול אל הגשם, אל הגלים, אל הים האהוב שלי. המים מכים בי תחילה בהלם של קור שוצף, אך הגוף מתרגל במהירות, מווסת את הטמפרטורה שלו בהתאם, מתאים עצמו אל המים. הרגליים מתנתקות מן הקרקעית, הים מקיף אותי מכל עבר והגלים נושאים אותי מהחוף הלאה והלאה כאילו הייתי חלק מהם, כאילו היו חלק ממני.

 

אני אוהבת את הים, כבר אמרתי את זה לא פעם. אך ההצהרה הזו אינה נכונה במאת האחוזים, אינה מדויקת. אני לא רק אוהבת אותו כפי שאוהבים ספר או חתול או קפה שחור עם פרוסת לימון. אני מאוהבת בו, מאוהבת עד המיתר האחרון של הנשמה המלוחה שלי, ואני בטוחה שבמידה זו או אחרת גם הוא מאוהב בי, אחרת לא היה מקבל אותי אל זרועותיו בסערה שכזו.

 

אני חוזרת אל החוף, נדחפת על ידי הגלים, ולבסוף פוסעת מתוך קצפם אל החול. התחושה מטורפת כמעט, על סף השיגעון ממש, כאילו נולדתי מחדש מתוך גלי הים. הולדת ונוס האישית שלי בה אני מגלמת את התפקיד הראשי.

 

אני פוסעת באיטיות על החוף, השיער האדמוני עוטף את הגוף כמו אצות לחות ועייפות נעימה מתפשטת בגפיי. אתה מחכה לי במבט כחול-אפרפר וחיוך מעוקם מעט ומושיט לי מגבת. עוטף אותי בבד הרך ומוביל אותי בחזרה אל הבית.

 

אני צונחת על הספה הישנה שעל המרפסת ומנסה למקד את המבט בכל המתחולל סביבי, אך העיניים מסרבות לחזור לפוקוס, גם זו הירוקה יותר וגם זו החומה יותר. החתול משמיע את גרגורו החתולי ומזנק על הספה כדי להתכרבל על רגלי. מעבר לגבולות המרפסת טיפות הגשם הכבדות מתנתקות מן החול ועולות באיטיות אל השמיים. הגשם עולה ואני נרדמת.

 




למרות שיש לי שתי הרצאות על הבוקר, החלטתי להשאר בבית. אחרי הכל, אני מצוננת עד הסוף המר. עוד לפני שהספקתי להחלים מהצינון של הסופ"ש האחרון, הספקתי להרטב היטב בגשם כך שהנה זו התוצאה. האמת ש"להרטב" זו מילה עדינה מדי, ו"להספג" מתאימה הרבה יותר.

 

אתמול בחזרה מהלימודים, מהרצאות הערב שהסתיימו אי-שם בתשע וחצי, מצאתי את עצמי בעיצומו של מבול. חיפה הייתה כל כך מוצפת, שהמגפיים שלי פשוט לא שרדו את זה, ועד שחזרתי לפרבר הקטן שלי אי-שם בחלקו הצפון-מזרחי של אזור הקריות, כבר הייתי מקוררת, מצוננת והבעלים העצובים ביותר של צמד מגפיים לא ראויים לשימוש ורגליים ספוגות מים.

 

כך שהנה לא פלא שהיום אני חולה, מכורבלת מתחת לפוך עם לפטופ, אף אדום ושיער מתקרזל ונראת כמו הוביט עם גישה לטכנולוגיה. מראה משעשע ועצוב גם יחד.

 

אוף...

נכתב על ידי פונד - הבלוג הישן , 12/1/2012 09:13   בקטגוריות בריאות, גשם, חורף, ים, סיפורת, תלונות קטנות  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פּוֹנד ב-15/1/2012 13:40
 




דפים:  
35,286
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפונד - הבלוג הישן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פונד - הבלוג הישן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)