בחדר השינה הנוכחי שלי יש ארון, בדיוק כפי שיש במרבית חדרי השינה באשר הם. זה ארון גדול למדי ומאחר והוא שייך לי אז גם עמוס למדי, ואני כמעט בטוחה שגילו כפול משלי או לכול הפחות מתקרב לכך. בלילות הוא נוטה להרעיש. מי יודע מה מסתתר בו ומקים את כול הרעש הזה. שלדים מקרקשים? גדוד קטן של חבר'ה גאים* בדרכם למצעד? נרניה? ואולי אלה פשוט מדפים ישנים שקורסים תחת עומס הבגדים המצועצעים שלי. אני אישית בוחרת באופציה האחרונה, אחרי הכול הארון באמת ישן, ובכל זאת הלב שלי מחסיר פעימה בכול פעם שהגרוטאה משמיעה "בום" קולני בחשכה הלילית.

ארון ארור.

*בלי להעליב חלילה, במידה ומישהו יראה את הדבר כמעליב משום מה.

וכבר קרו מקרים...

אומנם הסיפור הזה לא מוכר כמו סיפורה של סינדרלה או זה של בת הים הקטנה, אבל אני בטוחה שימצאו מספיק אנשים להם הוא ישמע מוכר למדי. זה סיפור פשוט על נסיכה ועדשה בו מלכה אחת מחפשת כלה לבנה היחיד ומנסה לדלות מבין ים הנסיכות המגיעות לארמונה נסיכה אחת אמיתית באמצעות מבחן אחד בו מעורבת עדשה אחת וכמות מסחרית של מזרנים. רק נסיכה אמיתית אמורה להרגיש בקיומה של אותה עדשה ארורה מתחת לכול המזרנים ורק לשנתה של נסיכה אמיתית היא אמורה להפריע.

בקיצור, סיפור פשוט לא ממוסחר עדיין שרק אלוהים יודע מה אמור להיות מוסר ההשכל שלו. שאם עושים "פווו" על נסיכה אמיתית, היא מתפרקת? אולי. בכול מקרה יהיה הדבר אשר יהיה, זה לא משנה כל כך. מה שכן משנה, עבורי לפחות, הוא שאני מבינה קצת יותר מדי ללבה של אותה נסיכה שלא הצליחה לעצום עין כול הלילה והתעוררה כואבת ודואבת. אני מבינה לליבה קצת יותר מדי כי נכנסתי שוב לאחד ממחזורי ההתקפים הליליים המלווים ברגישות מוגברת למגע.

בערך אחרי שש בערב ההתקף מתחיל להבנות, תחילה בכאב עמום, שרק הולך ומתגבר עם הזמן. כל דבר מגביר את הכאב הזה, אבל בעיקר מגע, ואפילו הכרית הרכה ביותר לא "עדינה" מספיק מכדי למנוע מהראש לספוג עוד ועוד מכות של כאב. הפוך הטבעי, הרך והאוורירי מרגיש כמו שק חצץ עם מלקחי פלדה מובנות שמוחצות ולוחצות ומפעילות כול עצב, מורטות לאקסונים את הנשמה. כבר כמה לילות אני נמצאת במצב כזה ושום כרית רכה לא הצילה אותי עדיין, ממש כאילו ישנה תחת כל הכריות האלה עדשה קטנה שעושה לי את המוות.

סבא שלי ז"ל תמיד אמר שיש לי דם כחול, לא כמו לכוכבי ים אלא יותר כמו לבני אצולה, גם שם המשפחה שלי מלכותי למדי למרות שבפועל ברור שאין יותר פשוטת עם ממני. אבל הנה כעת אני יכולה לעבור את מבחן העדשה בהצלחה, להתהפך על כריות ומזרנים רכים ובכול זאת לא לעצום עין והכל בגלל עדשה ארורה אחת. אומנם במקרה שלי מדובר בעדשה מטפורית שיושבת לה על עטיפה של מספר עצבים ראשיים של הראש והפנים, אבל הבעיות שהיא עושה לא מטפוריות כלל.

עדשה ארורה.

נ.ב

טוב, האמת שלכוכבי ים אין דם כחול, אלא סגלגל שכזה.

ואם לחשוב על זה, זה גם בכלל לא דם...

מדיניות הקורס "מבוא לאנתרופולוגיה" - אם איבדנו את הציון שלך באחד הבחנים (בפעם השנייה, הרי הראשונה הייתה עוד כשפורסמו הציונים של הבוחן הראשון וכבר טופלה לכאורה), פשוט נשים לך אפס ונוריד 15 נקודות מהציון הסופי.

מה נסגר עם זה?!

15 נקודות זה לא משהו שטותי, זה הבדל בין 80 נבזי ולא צודק לבין 95 עליו עבדתי ושמגיע לי בצדק. ועכשיו אני מבררת ושולחת מיילים רשמיים עם תלונות ובקשות להסבר ותיקון, ומחכה לטיפול בבעיה שהובטח לי ושחסר אם לא תטופל. אני מאלה ששומרים כל התכתבות, כל מסמך בנושא רגיש מהסוג ואין לי בעיה להעביר לכל הסגל האקדמאי תיק הוכחות שמנמן שמוכיח את הזכאות שלי לאותו 95 ארור.

בחיי שאין לי ראש להתעסקות בשטויות מהסוג בהוכחה שהציון שמגיע לי הוא באמת הציון במגיע לי ושאותו אני אמורה לקבל, אחרי הכול הוא כואב יופי גם בלעדיהן כפי שידוע למבקרים הקבועים שלי כאן. חוץ מזה יש לי דברים אחרים לדאוג לגביהם: עבודה אחרונה לכתוב ולהגיש, להתפלל לכך שלא אצטרך לגשת למועד ב' בקורס האחרון בו נבחנתי (והתנאי האישי שלי למועד ב' הוא ציון הנמוך מ-88-87, כך שהדרישות האישיות שלי מעצמי גבוהות למדי), לסיים שתי חוברות תרגול ביפנית ואז לנסוע לבת הדודה ולהישאר אצלה פרק זמן לא מוגדר מראש, לברוח ולנקות את הראש מהפריפריה הצפונית הזאת.

ארררר וגגגרררר וכל השאר.