יצא לכם אי-פעם לפגוש במישהו מהבלוגיה?

לפגוש ככה סתם, ממש במקרה. לזהות אותו או אותה על פי התמונות שמופיעות לפעמים בבלוג או לשבת בחברת אנשים חדשים ואז במהלך השיחה להבין ש"רגע, הוא מוכר לי" ולגלות שהמוכרות הזאת נובעת מאופן הדיבור או איזה סיפור אישי קטן שהוא מספר ושכבר שמעת איפשהו, קראתם איפשהו.

לי זה קרה לא מזמן, ממש בסוף הסמסטר האחרון. עליתי על הקו הקבוע שלי בתחנה המרכזית, אותו קו שלוקח אותי עד לחור הנידח קלות הקרוי בית, ופתאום הבחנתי בפנים מוכרות באוטובוס. ילדה, סליחה נערה, בסוף שנות העשרה, גבוהה עם רעמת שיער כהה ומתולתלת ופנים יפות שכבר ראיתי פעם. אבל משום מה לא הצלחתי להיזכר מתי ואיפה.

האחות הקטנה של...? לא, לא מתאים.

שכנה? גם לא.

נוסעת קבועה שעולה לאותו הקו באותה התחנה ובאותה השעה יחד איתי? לא.

ואז הבנתי - ישראבלוגרית. כאן כבר לא היה כול ספק, כי הפנים באמת היו אותן פנים שראיתי כמה פעמים בבלוג שלה, ואם זו לא היא - אז כנראה שיש לה אחות תאומה בצפון הלא רחוק של הארץ.

עולם קטן.

אני חיה, נושמת ובועטת בגבולות ישרא כבר תשע שנים לערך. עוברת לי מבלוג לבלוג ומכינוי לכינוי, עושה הפסקות מדי פעם, אך תמיד חוזרת לכתוב כאן. תשע שנים זו תקופה לא קצרה, מספיק ארוכה כדי להבין את כל הדקויות והקנוצים של המקום הזה, את הנהלים ונורמות ההתנהגות וכמובן שלשים לב לכל התופעות שמופיעות כאן, לקבל רושם על בני המקום. והרושם? הרושם הנוצר הוא שכמעט לכל אחד כאן יש סיפור זוועה אישי כזה או אחר שנחשף באתר הזה לעיני כול.

סיפורי זוועה אישיים משמשים כאן על תקן תוספתן - לכל אחד יש אחד, וחלק בוחרים, ואולי מרגישים שהם "נאלצים", להוציא את שלהם. לכל אחד יש, ואני לא יכולה שלא לשאול - אז למה לי אין? לא שאני כל כך רוצה כתם שחור שיכתים לי את חיי הבועה הוורדרדים שלי, אבל בכל זאת מעניין לדעת איך התופעה הזאת דילגה עליי. ואולי היא דווקא לא דילגה, אולי אני בוחרת לראות את החיים שלי דרך עדשה וורודה, פחות או יותר, ולהתעלם מהרע. אולי אני מאלצת את עצמי, במודע או לא, להמתיק את כל הגלולות המרות שהמציאות שלי הכריחה אותי לבלוע. אולי גם לי יש סיפור זוועה אישי, אולי אפילו כמה ואולי אני פשוט לא רוצה להודות בכך באמת.

האמת היא שלמרות הנטייה שלי לטעון שאני חייה לי בבועה בצבע מסטיק, החיים שלי לא באמת מושלמים. הם מעולם לא היו מושלמים. בתקופות מסויימות אפילו "טובים" לא היה כינוי מתאים עבורם. אבל כל הרע שקרה, נגמר בסופו של דבר בטוב או לכל הפחות - לא נגמר ברע מכל. כך שמבחינתי הסיפורים שהצטברו להם לא נופלים בקטגוריית הזוועה. אבא הבריא מהמחלה הקשה, למרות שהרופאים עצמם לא האמינו שהדבר אפשרי. הניסיון לאונס נשאר בגדר הניסיון בלבד כי הצלחתי לברוח. הנזק הנוירולוגי לעצבי הראש אומנם גורם להתקפים של כאבים, אבל לא מתים מזה כך שהנה אני עדיין כאן. שרדתי הטרדות וסטוקרים, התעללות נפשית ויחס מזלזל, דאגות וחרדות, מחלות והפגזות - והנה אני כאן, אבל סיפור זוועה לחלוק עם העולם אין לי.

אין לי סודות כמוסים או דברים שעוקבים אחרי עד עצם היום הזה כמו צל, הולכים אחרי לכל מקום ולא נותנים מנוחה. התמודדתי עם כל מה שהיה, למדתי להכיר בכל הרע והטוב ולחיות עם ההכרה הזאת. קיבלתי את המשקע שהשאירו ארועים שונים בחיי כחלק ממי ומה שאני כיום, כאותם גורמים שעיצבו את ה"אני" הנוכחי שלי.

אני חושבת שסיפור אישי מקבל את תוספת ה"זוועה" בהתאם לשיפוט האישי שלנו. הוא הופך ל"זוועה" כאשר אנחנו מכירים בו ככזה. אחרי הכל, כל חוויה שלילית שהיא אפשר להפוך לסיפור זוועתי, אבל אפשר גם לקטרג כחוויה לא סמפטית בלבד, כארוע לא נעים, כמשהו רע אך לא נוראי באמת. תמיד אפשר להגיד "יכל להיות גרוע יותר", אפשר גם לשפוט את העניין במושגי ה"קארמה" או יתר הדברים הביזריים (בהם אני אישית, לא מאמינה במיוחד). אפשר למצוא אלף ואחת דרכי התבוננות באותה החוויה...

אז מה זה באמת סיפור זוועה?

אני באמת לא יודעת.

האם יש לי אחד כזה משלי?

לדעתי, לא. לא באמת ולא במלוא המובן.

האמת היא שבמידה מסויימת אני מרגישה בחסך, בכך שאני לא בת-ישרא שלמה לכל דבר בגלל העניין הזה, לא בת-מקום במאת האחוזים. זה לא אומר שאני רוצה או שואפת לכך שיקרה לי משהו רע. טפו טפו טפו, חלילה וחסה. אבל במידה מסויימת גם אני רוצה משהו לספר עליו. משהו מעניין בטרגיות שלו, משהו ששרדתי למרות כל הזוועה שבו, משהו שאולי הפך אותי לחזקה ומחושלת יותר או לכל הפחות למרתקת יותר.

"שאיפה" (המרכאות כאן באמת במקום) מטופשת בעליל, אבל גם מובנת לחלוטין. אחרי הכל, כל אחד רוצה להיות מיוחד וכמו כולם בעת בעונה אחת.

ומאחר וכבר מזמן לא הצגתי שאלות לקהל הרחב, אני אציג אחת כזו עכשיו:

האם, לדעתכם, יש לכם סיפור זוועה אישי?

(אני לא רוצה לחטט ולשאול מה הוא אותו סיפור זוועה. באמת שלא עושה לי טוב, לדעת שלאחרים היה רע. אבל אני רוצה לדעת כמה מכם מגדירים את אחד הסיפורים האישיים שלכם, ארוע כלשהו מהחיים, כזוועתי).

אני לא אחדש בפוסט הזה דבר, והעניין ידוע לי. אחרי הכול, פוסט דומה כבר נכתב באחד הבלוגים ואף הגיע למומלצים, ואפילו במידה רבה שיקף את הדעות שלי וגרם לי לחשוב לעצמי "למה אני לא כתבתי על זה?". אז הנה זו ההזדמנות שלי לתקן את ה"אבל" ולכתוב על כל העסק בשפה האישית שלי, ובמילים "אותו עסק" הכוונה שלי היא בעצם ל"בעיות המגדר בתחום השפה".

אנחנו כבולים מגדרית בהרבה תחומים, יותר תחומים ממה שהיה ידוע לי עד לא מזמן. אבל כמה הרצאות בנושא של "מגדר" בהחלט פקחו לי את העיניים. במידה מסוימת אפילו "לצערי", כי בואו נודה - החיים בתחומיה של בועה מגנה נעימים יותר ומעל לכל נוחים וקלים יותר גם אם מדובר בסה"כ באשליה עצמית.

אחד מאותם תחומים בהם המגדר כובל אותנו ללא בושה הוא כמובן תחום השפה. לתופעה זו דווקא שמתי לב הרבה לפני שהרגל שלי דרכה בגבולותיה של אוניברסיטה כלשהי. אחד הגורמים שעזר לי "לשים לב" היה כתיבת בלוג אנונימי, לא דומה כלל לבלוג הנוכחי שלי. לא הופיעו בו תמונות אישיות, לא גיל, לא ציון של מיקום ואפילו לא מין. כך מצאתי את עצמי עונה לתגובות שפנו אלי פעם בלשון "נקבה" ופעם בלשון "זכר" מבלי לציין כלל את העובדה שבמחצית מהפעמים המגיב טעה. אחרי הכול זו סביבה וירטואלית, והיה לי את הרצון לשמור בה על אנונימיות, כך שאי-הידיעה של הקהל האם אני "הוא" או "היא" בסה"כ פעלה לטובתי. מה גם שהדבר לא נראה לי חשוב במיוחד, לא בבלוג ההוא ובטח שלא בהתחשב בנושאים עליהם יצא לי לכתוב.

אך הרשו לי לחזור לנושא המקורי שלי (טוב, זה לא שמישהו מנע ממני. מודה שנסחפתי מרצוני ויוזמתי האישיות. כרגיל), והוא האופן בו השפה כובלת אותנו מבחינת המגדר. אם הייתי עושה את הבחירה לכתוב את יומן המחלה הקטן הזה (שאומנם כבר הספיק להתפתח אל מעבר ל"יומן מחלה" נטו) בשפה אחרת, כגון: אנגלית, היה לי קל יותר לפול אל החלל הלא מוגדר שבין שני המגדרים. אך בשפה העברית הדבר מאוד קשה מאחר וגם כאשר האדם מדבר על עצמו, עליו לבחור בהטיה הנכונה של הפעלים והתארים בהתאם למין מסוים. בקיצור, מרחב הפעולה כאן מוגבל ביותר.

ישנו דבר נוסף שמבטא מצוין את הכבילה המגדרית בשפה שלנו, והוא השימוש המתמיד בלשון זכר כאשר מדברים על דבר כללי ובעיקר כאשר פונים לקהל גדול, והאמת שגם לא גדול, המורכב משני המינים. כך יוצאים משפטים בסגנון של: "ואז אתם רואים...", גם כאשר בין הרואים יש כמה רואות. או "ומה אתה עושה בדרך כלל במצב כזה (הסנדוויץ' נפל על הרצפה/ נגמר לך החלב בדיוק כשבא לך קפה/ כל סיטואציה סטנדרטית אחרת)?", גם כאשר "אתה" בעצם "את". ראיתי לא מעט שימושים כאלה בהכללה ממין זכר, כי מה כבר אפשר לעשות - ככה הרגילו אותנו.

אז ככה הרגילו אותנו, אבל עכשיו מנסים להרגיל אותנו, או לפחות אותי באופן אישי, אחרת ובחיי שאין לי כל שמץ של מושג מה מפריע לי יותר. לפני מספר שנים יצא חוק לשוני חדש על פיו פונים לקהל המורכב משני מינים בהתאם למין שמהווה את הרוב. כך ישנם גם אנשים שעושים הכללות פעם בלשון זכר ופעם בלשון נקבה. אנשים כאלה תמיד מצליחים "להתקיל" אותי, ולאחרונה יוצא לי לראות יותר ויותר מהם כך שגם תדירות ההתקלות הולכת ועולה. בעיקרון זה לא אמור להפריע לי -יצור המנסה לשמור על היותו פוליטיקלי קורקטי עד כמה שניתן בכל סיטואציה, אבל מסתבר שזה כן. ומה אני אגיד, מוזר לי עם זה. מוזר לי בעיקר כי לא צפיתי לכך מעצמי.

אולי הסיבה לכך היא שפשוט "אימנו" אותי בצורה מסוימת וכעת החינוך מחדש, שהסביבה בה אני מבלה מאלצת אותי לעבור, נתקל בידע וההרגל הקיימים ויוצר כאוס פנימי. ואולי הסיבה לכך היא שגם לי יש צד סקסיסטי (למרות שאם הוא קיים, נראה לי שהוא מתון למדי), שזוקף ראש וחושף שיניים. אין לי תשובה ממשית, מגובשת וברורה. באמת שאין. בעצם כל מה שכן יש לי להגיד הוא הדבר הבא:

השפה הצליחה לכבול אותי מגדרית. בכך אני מודה ומתוודה. אבל השפה היא גם דבר מדהים כל כך, דינמי ושופע אפשרויות. אז החלטתי לקחת על עצמי משימה, מעין משימה אישית שכזו לשיפור ה"עצמי", לנסות ולא להזדעזע בפעם הבאה בה אני אשמע "כולכן הבנתן?" הנורה אל עבר קהל מעורב של גברים ונשים.

מי יודע, אולי זה יביא איזה שינוי פנימי.

וגם אם לא, לפחות זה יהיה ניסוי מעניין.

וגם הפעם יש לי שאלה אל הקהל הרחב. שאלה מעניינת למדי, בכל מקרה לדעתי:

האם אתם חושבים ואתן חושבות שניתן לכתוב פוסט בשפה העברית שלא ישקף את מין הכותב?