רק רציתי לבקש סליחה...

מההורים שלי, אותו צמד חמד מוזר בדרכו, על כך שנאלצתי לחזור לבית שלכם ולהוסיף עליכם עוד מעמסה ועוד בדמותו של אדם חסר השכלה וחולה שסוחט מכם כספים על טיפולים, תרופות ולימודים.

מבת הדודה שלי אותה לא ביקרתי מספיק ואיתה לא דיברתי מספיק במהלך השנה הזאת.

מהברברי היקר על ההברזות הבלתי פוסקות שלי ודחיית ה"ישיבה על בירה, פיצה ושיחה" בגלל ההתקפים הבלתי פוסקים שלי.

מההשכלה שלי שסבלה לא מעט מהמחלה ומהטיפשות וה"קליטה" האיטית מדי שבאו איתה. בשנה הבאה, השנה השנייה לתואר, אני מבטיחה להשקיע יותר, להתאמץ יותר, להבין יותר ולהצליח יותר ובתקווה לסיים את שנת הלימודים בהצטיינות כמו השנה אם כי בציון גבוה בהרבה.

מהגוף שלי על כך שאימצתי אותו יותר מדי מצד אחד ומנעתי ממנו את המנוחה המגיעה לו, אך גם חסכתי ממנו את אור השמש, האוויר הנקי, האכילה המאוזנת והספורט המגיעים לו.

מהספרים שנחים אצלי על המדף על כך שעדיין לא הספקתי לקרוא אותם.

מהמכחולים, עפרונות הרישום ומלאי הצבעים שלי על כך שלא עשיתי בהם כל שימוש השנה.

מהבלוג על כך שלא כתבתי בו בתדירות ובכנות בה רציתי, על כך שהגבלתי את עצמי כאן בגלל שטויות כמו עצלות, חוסר השראה או העובדה שהאקס קורא בו "מאחורי גבי" בתקופות למרות שביקשתי ממנו להפסיק לאחר שהפיץ תכנים אישיים שהופיעו פה בין מכרים, מתעלם מכך שאני כותבת כאן בעילום שם לא בלי סיבה.

ולבסוף הייתי רוצה לבקש סליחה מעצמי על כך שהייתי חולה כל כך הרבה, על כך שעדיין לא החלמתי, על כך שלא פגשתי במהלך השנה הזאת אדם שיאהב אותי, על כך שהזנחתי את עצמי מבחינת המראה והמשקל, על כך שלא הספקתי את כל מה שרציתי להספיק, לא ביקרתי בכל המקומות בהם רציתי לבקר, לא פגשתי מספיק אנשים חדשים, לא יצרתי מספיק קשרים חזקים, לא עשיתי מספיק.

בתקווה בשנה הבאה,

ובינתיים - סליחה.

אי-שם בעבר האולי רחוק והאולי לא כל כך, אחרי הכל כל זה תלוי בעיני המתבונן ובגדול הזמן הוא באמת דבר יחסי, כשעוד הייתי ילדה בגוף ולא רק בנפש ובקונצים, אמא שלי נהגה להגיד לי שבמשך כל יממה ישנן שתי דקות שלמות למשאלות. אלה שתי דקות שכל דבר שתגיד במהלכן יתגשם, אבל הן מעולם לא מגיעות באותו הרגע ומדי יממה הן משנות את מקומן על פני השעון.

האמת היא שהיה מדובר בסה"כ בטריק קטן ומתוחכם למדי של אמהות שרוצות למנוע מהילדות הקטנות שלהן להגיד דברים רעים או לא סמפטיים כמו: "הלוואי ותפול לך לבנה על הראש!", "אני שמנה!" או כל דבר אחר. טריק אמהי שכל כך תאם את האמא האישית-פרטית שלי, שהייתה ועודנה גורו ניו-אייג'י מוסמכת ומדריכה רוחני בזמנה החופשי, על כל עקרונות ה"כל מילה היא מוחשית" ו-"המילה נובעת מן המחשבה, והמחשבה הינה אנרגיה טהורה" ויאדה יאדה יאדה.

כמובן שהספקתי לגדול מאז, לגובה ולרוחב ואפילו בתחום ההבנה והבגרות, וכבר מזמן הפסקתי להאמין בקיומן של אותן שתי דקות גורליות שאולי קיימות ואולי לא בכל אחת מן היממות. אבל לאחרונה, אני מתחילה לחשוד שאולי יש בסיפור הילדותי הזה משהו מן האמת. אני כמובן לא אומרת שישנן שתי דקות כאלה, אבל אולי באמת ישנו דבר מה מוחשי במחשבה ולא רק במעשים אותם היא מכוונת. אולי אם היא, אותה מחשבה מדוברת, טהורה מספיק ונזרקת בספונטניות רגשית לחלל האוויר (או כפי שמתרחש לא פעם במקרה שלי, פשוט נכתבת לה "בכתב רם" כאן בבלוג), מצליחה להניע משהו. אי-אלו גלגלי שיניים קוסמיות או נפשיות-פנימיות, וגורמת ליקום החיצוי או הפנימי ואולי שניהם גם יחד לנוע אל עבר הגשמתה.

זה קורה לי לאחרונה ולא מעט, וכל מה שאני צריכה לעשות הוא להגיד בספונטניות "הלוואי ו..." והנה המציאות כבר רצה לעצב את עצמה סביבי כך שאותו "הלוואי" יהפוך למוחשי. כמובן שזה קורה רק באותם מקרים בהם ה"הלוואי" מאוד טעון רגשית או נובע בעיקרון מתוך רגש כלשהו ולא לאחר חשיבה מעמיקה והרהור מתמשך בנושא. "הלוואי" ספונטני ו... פוף! ביקשת? קיבלת.

ואולי יש לי פיה סנדקית שנזכרה בקיומי וכעת הולכת אחרי לכל מקום והופכת כל דלעת שניצבת בדרכי לכרכרה וכל סחבה לשמלת ערב.

בחיי שתמיד הרגשתי כמו סנדרלה. טוב לדעת שההרגשה הזאת יכולה להופיע לא רק בעת קרצוף סירים או בישול ארוחות, אלא גם במקרים אחרים שונים בתכלית...

מעולם לא חשבתי שאנהל עם אבא שלי שיחה מהסוג, אבל לפני יומיים זה בדיוק מה שקרה. ישבנו במכונית בחזרה הביתה מיום סידורים משותף, עוד פקק תנועה באווירה גשומה, והוא פתאום שאל אותי אם מה ששמע על אחיו הגדול של ידידי הברברי נכון. אישרתי. אכן, האח נולד במקור כ"אחות".

אבא שתק קצת ואז אמר: "אז היא בעצם לסבית?"

"לא. 'היא' בעצם בכלל לא 'היא', אלא 'הוא'. הוא פשוט נולד בגוף של אישה."

"אבל היא אישה. אז למה שהיא לא תישאר כפי שהיא. כיום החברה מתחילה לקבל הומוסקסואלים ולסביות ובארצות הברית הם יכולים להתחתן ללא בעיות. שמעת על התקדמות נוספת בחוק הזה? העולם מתקדם, אז בחורה שאוהבת נשים לא צריכה לעבור את כל הסבל הזה של הניתוחים וההורמונים ולהפוך לגבר. זה בסדר, היא גם יכולה להישאר אישה."

וכך מצאתי את עצמי מסבירה לאבא שלדבר הזה אין בכלל כל קשר למיניות. יש כאן קשר לנפש, לנשמה שנולדת בגוף לא נכון. במהלך שארית הנסיעה עד הבית הסברתי על כך שרובנו, רוב בני האדם, זכינו בחיים קלים יחסית מהבחינה הזאת – נולדנו בגוף הנכון, בגוף שמשקף את המין אליו אנחנו משתייכים, אבל ישנם אנשים שהמזל הזה דילג עליהם ושכעת צריכים להשקיע מאמצים ולנקוט בדרכים רפואיות כדי "לחזור" לעצמם.

"אבל ההורמונים האלה, שלא לדבר על הניתוחים, זה לא מסוכן?"

"ברור שיש סיכון, ובכלל זו לא דרך קלה."

"אז למה שהיא לא תישאר לסבית?"

והנה אני מבינה שאבא עדיין לא ירד לסוף דעתי ועדיין לא הבין את העיקרון.

"כי אין 'היא', יש רק 'הוא' והוא גבר טרנסג'נדר שחוזר לגוף שהיה אמור להיות לו מלכתחילה."

עצרנו על יד הבית , ונושא השיחה השתנה פתאום לתפוזים ולימונים שיש עדיין על העץ. לקחתי מחצית מהשקיות עם כל הדברים הלא ממש נחוצים שקנינו בסופר, כי במקור נשלחנו לקנות חלב ואיכשהו הצלחנו לחזור עם שמונה שקיות ניילון מלאות ברק אלוהים יודע מה. אמרתי שלום לחתולה ואז לאמא, מסרתי את הספרים שלקחתי בספריה לסבתא ובעיקרון המשכתי את מסלול היום שלי כהרגלי. המשכתי בשקט אל עבר ארוחת הצהריים וההכנות למבחן האחרון שיהיה בחמישי לחודש, כאילו בכלל לא ניהלתי שיחה כל כך לא צפויה והאמת שגם לא שגרתית עם אבא.

אם היו שואלים אותי לפני כמה ימים מה סיכוי שאצטרך להסביר לאבא שלי על כל סוגיית הטרנסג'נדרים, כנראה הייתי עונה שהוא אפסי. אבל עובדה שזה בדיוק מה שיצא לי לעשות. להסביר ולהיתקל בחוסר הבנה כמעט מוחלט. אומנם לא חוסר קבלה או התנגדות של ממש, לא בזה היה מדובר. זה היה פשוט חוסר הבנה מהול בדאגה והערות של "אבל הטיפולים והניתוחים האלה מסוכנים" או "אבל כבר מתחילים לקבל הומואים ולסביות בעולם של ימנו," מבלי להבין שאין כאן כל קשר למיניות, שזה דבר אחר לחלוטין. מצאתי את עצמי מסבירה כאילו יש לי מושג על מה אני מדברת. האמת היא שמצאתי את עצמי מבינה שבאמת יש לי מושג כלשהו, כמובן לא ממקור ראשון, אבל ממקור קרוב ובכל זאת... הבנתי שאם אני מודעת למשהו, זה לא אומר שאחרים, אפילו אחרים קרובים מאוד, מודעים אליו גם כן.

מה אני אגיד, מוזר לי עם זה. מוזר לי שישנם  אנשים שלא מצליחים להבין דברים כאלה. לי זה נראה כל כך טרוויאלי, כל כך "קיים".  

טוב, האמת שהלוואי והתופעה לא הייתה קיימת וכל אדם היה נולד בגוף הנכון ולא היה צריך לעבור את כל הדרך הפיזית והנפשית הקשה הזו כדי להיות הוא עצמו, או היא עצמה. מי יודע, אולי גם מציאות כזו תגיע מתישהו.