בחדר השינה הנוכחי שלי יש ארון, בדיוק כפי שיש במרבית חדרי השינה באשר הם. זה ארון גדול למדי ומאחר והוא שייך לי אז גם עמוס למדי, ואני כמעט בטוחה שגילו כפול משלי או לכול הפחות מתקרב לכך. בלילות הוא נוטה להרעיש. מי יודע מה מסתתר בו ומקים את כול הרעש הזה. שלדים מקרקשים? גדוד קטן של חבר'ה גאים* בדרכם למצעד? נרניה? ואולי אלה פשוט מדפים ישנים שקורסים תחת עומס הבגדים המצועצעים שלי. אני אישית בוחרת באופציה האחרונה, אחרי הכול הארון באמת ישן, ובכל זאת הלב שלי מחסיר פעימה בכול פעם שהגרוטאה משמיעה "בום" קולני בחשכה הלילית.

ארון ארור.

*בלי להעליב חלילה, במידה ומישהו יראה את הדבר כמעליב משום מה.

וכבר קרו מקרים...

אביב הגיע ואני קיבלתי הודעה רשמית וקולנית למדי להגעתו. הודעה רשמית הישר מהעץ שנמצא מחוץ לחלון שלי בו מקנן לו זוג יונים. זוג יונים תרתי משמע ובמובנו הפשוט של: ציפור א' וציפור ב', העוסק לו ללא הרף בתהליך חביב של ריבוי טבעי. בכל מקרה, אני מסיקה שמדובר בתהליך חביב על סמך הקולות שהצמד הזה מפיק. קולות שמעירים אותי מדי בוקר עם מצלול ה"גורו גורו גורו" שלהם ורחשי כנפיים שמרעידות את העץ.

אז הנה האביב כבר כאן, הגיע אלינו במלוא עוצמתו. השמש זורחת, הבלטות בגינה מתחממות במהלך היום, החתולים שוכני הגינה רובצים על הגגות כאילו ביכולתם לעשות פוטוסינתזה, עצי האפרסק פורחים ומדיפים ריח משגע ממש, דבורים (אליהן אני אלרגית לצערי) מזמזמות באוויר החמים ואני מתעוררת מדי בוקר לצלילי ריבויים הטבעי של היונים תוך ליווי ריח קל של חשיש באיכות ירודה למדי שמגיע מהחצר של השכן.

מה אני אגיד, אביב טיפוסי למדי.

לטוב ולרע שכך.

אומנם הגב שלי עדיין תפוס וכואב, ההתקפים ה"יקרים" שלי גם כן זוקפים ראש, אני לא יכולה לפתוח את החלון במטבח כי השכן לא מפסיק לעשן (כל דבר שהוא) ומדי בוקר אני מקיצה לצלילי פורנו יונים בשידור חי, אבל אני בכל זאת מחוייכת לי מאוזן לאוזן זה כמה ימים.

אביב, הכל בגללו ובזכותו.

זה סוף הקיץ והלחות איומה. כל כך חם ומחניק ש"לנשום" זו משימה קשה מדי, אך בכל זאת נושמים כי זה לא שיש למישהו ברירה של ממש. אני בחוץ, במדשאה הקטנה שעל יד הבית, אותה מדשאה שבמרכזה עץ תות גדול ועתיק. הרגליים היחפות מתחפרות בדשא, מועכות את התותים הכהים שצנחו מהענפים אל האדמה, בשלים ועסיסיים. כל מה שאני רוצה זה לטפס על העץ, להיאחז בענפים ולעלות עוד ועוד, לא להתחשב כלל בפחד הגבהים המטורף שיש לי. אני רוצה להגיע אל התותים, להתיישב על ענף ולאכול אותם, להרגיש את העסיס זורם מבין האצבעות. זה חלום של ילדים בני שש, וזה בדיוק הגיל שלי לא פחות ולא יותר, כך שגם החלומות שלי בהתאם. חלומות על תותים וטיפוס על עצים.

השמים מתכהים במהירות, עננים כבדים מכסים כל פיסת תכלת וטיפות כבדות וחמות מתחילות לצנוח על הארץ. זה גשם של סוף-הקיץ, פתאומי ולא צפוי. הטיפות שמגיעות אל האדמה מתערבבות במיץ של התותים המעוכים, האוויר מתמלא בריח מתוק. ברק. רעם. הגשם הופך לסערה. זו סערה של סוף הקיץ, חמה ומפחידה, ואני ממקום המסתור שלי תחת עץ התות מקווה שלא יפגע בי ברק. זה פחד של ילדים בני שש. במיוחד כאלה שסבא מספר להם על אנשים שמתו מפגיעת ברק, וזה בדיוק הסבא שלי לא פחות ולא יותר, כך שגם הפחדים שלי בהתאם. פחדים מברקים ורעמים וסערות קיציות לא צפויות.

פתאום מישהו תופס את היד שלי, מושך אותי אל עבר בניין בן חמש קומות. זו בת הדודה המבוגרת שלי, גבוהה ובלונדינית. היא צורחת עלי, על כך שאסור לי לעמוד מתחת לעץ כשיש סערה. זה מסוכן. הסבא שלי הוא גם הסבא שלה, כך שגם לה יש את אותם הפחדים על אף העובדה שהיא בת תשע. פחדים מברקים ורעמים ועצי תות.

אם המלל הזה נראה מוכר למישהו, כנראה שיש לכך סיבה...

ואם כבר, אז כבר...

אני ארשה לעצמי לזרוק גם לכאן שאלה שמופנת לקהל הרחב:

מה היה פחד הילדות הכי גדול שלכם?

לי, כפי שהזכרתי בקטע, היו שני פחדים: פחד גבהים, שמלווה אותי עד היום, ופחד מברקים.