אני צריכה ללמוד, באמת שצריכה. אחרי הכל, מועדי ב' בדרך אלי, מתקדמים במהירות על ואני אמורה לפצוח בהכנות נמרצות. אבל מזג האוויר מרדים מעט, הגשם מפתח בי את החשק לבנות ארמון מכריות ושמיכות פוך ולפרוש לשם עד להודעה חדשה. גם ההתקף שאומנם הולך ומתפוגג לו כרגע לא בדיוק תורם למצב הרוח שלי.

אז בעודי שורה במלנכוליה ילדותית ומטופשת שכזו, נזכרתי פתאום במשימה קטנה מאיזו הרצאה: לכתוב עשרה משפטים שמתחילים ב"אני" שמתארים אותי, ומשום מה החלטתי להעביר את התרגיל הזה לכאן. אומנם אני לא הולכת לכתוב עשרה משפטים שיסכמו אותי וינסו להעביר את המהות שלי כאדם. לא. אני מעדיפה להתמקד בעשרת המשפטים הראשונים שקופצים לי לראש ושמתחילים במשפט אני. זה אומנם יהיה תיאור שלי, אם כי אפילו הביטוי "קצה הקרחון" לא יתאר אותו כמו שצריך. אולי "קצה הקרחון" של האני ברגע הספציפי הזה? אולי.

1. אני בת אדם. לא, זו לא אמירה פמיניסטית. רק כיפוף כל של הביטוי תוך שינוי מגדרי, זה הכול. כדי שיתאים קצת יותר לפיגורה.
2. אני ילדה בנפש. תמיד הייתי ותמיד אשאר. לטוב ולרע שבכך.
3. אני נוטה קלות לציניות. קלות אך בכל זאת על גבול הכלבתיות לפעמים. כי רק אני מסוגלת להגיד "בוקר טוב" עם חיוך מתוק וכל כך הרבה "לך תמות בפנים", בכל מקרה אם לשפוט לפי פרצופו של ידידי הברברי.
4. אני חובבת מושבעת של קפה. לכן אני בוכה על כך שברגעים אלה, לי ולקפאין אסור להיות חברים. דם דליל מדי. אוף.
5. אני מאמינה שמרבית האנושות נוטה אל הביסקסואליות. ואוהבת למצוא רמזים לכך אצל בני אדם שאוהבים לטעון שהם סטרייטים. זה משעשע בניחוח עדין של "אמרתי לך".
6.  אני אוהבת לקרוא. כי אני כמעט טובה בזה. וגם כי זה תענוג.
7. אני אוהבת לכתוב. כי אני מקווה שביום מן הימים אהיה טובה גם בזה. וכי זו דרך לסחוט את המחשבות מהראש ולזכות במעט שקט.
8. אני לא מצליחה להבין איך אדם שלא קרא לפחות מעט מהכתבים של הפילוסופים המערביים בני המאות ה-18 וה-19 או מכיר את העקרונות שבבסיס תורת הזן אמור לרדת לעיקר הרעיונות המסתתרים ב"אלגנטיות של קיפוד" וליהנות מההומור המתפלסף מעט המאפשר למילים: קאנט, חתול ושואב אבק להופיע במשפט אחד.
9. אני מרגישה כמו פוסטמה סוג א' כשאני כותבת דברים בסגנון של משפט מס' 8. 
10. אני מרגישה מאוד רגועה כשאני כותבת סימניות קנג'י. טוש ירוק על דף לבן ואפס מחשבה. מעניין אם ככה מרגישים כשעושים מדיטציה.

אני.

ככה קצת.

אפילו לא על הקצה של קצה המזלג.

אני אוהבת טלוויזיה בריטית, סרדות שונות ומשונות החל מהדוקטור, כולל את שרלוק ועד ל"להיות אנושי". גם סדרות פחות מוכרות כמו "הקס" ה"ישנה" מעט או סדרות שפשוט פחות מוכרות בארץ כמו "החיים על מאדים" ועוד כמה שאת שמן אני פשוט לא זוכרת כרגע. אני ממש אוהבת את הטלוויזיה הזאת, האמיתית והלא מלוטשת, וזה למרות היותן של מרבית הסדרות בהן אני צופה בדיוניות בדרך זו או אחרת.

אני אוהבת את העובדה הפשוטה שהשחקנים הבריטיים לא עוברים עיבוד מאסיבי שגורם להם להראות פלסטיקיים, תולדות פוטושופיות, כפי שקורה בכל המיוצר בארה"ב. משום מה הבריטים האלה יכולים להופיע על המסך הקטן כשהשיער שלהם לא מסתדר ופניהם לא מכוסות בטונה וחצי של איפור, היי לפעמים הם בכלל נראים בעיצומו של האנגובר מאסיבי או כמו משהו שעבר לאורך מערכת העיכול של טירקס עצבני ואז יצא החוצה הישר אל סט הצילומים. ודווקא זה מעניק לדמויות שהם מגלמים משהו אמיתי, לא שאנשים אמיתיים מעוכלים על ידי דינוזאורים על בסיס קבוע.

אז את האמיתיות המרופטת והלא מלוטשת הזאת, שבאה לידי ביטוי במראה, רקע ואופי הדמויות, אני אוהבת. ובדיוק בגלל זה יותר נחמד לי לצפות ב"טלי" ולא ב"TV".

כל אחד והשגעונות הקטנים שלו, הא?

נ.ב

כן, כן. יש לי טרדסים קטנים (טרדסיות קטנות?) ברקע של הבלוג.

אבוי.

איך שם נולד? איך נולד הכינוי שאנחנו בוחרים לבלוג? כנראה כמו תינוק או כמו שיר, מתחיל מבפנים, מרעיון ראשוני כלשהו ומתגלגל החוצה, לעתים עובר שינויים, שיפורים, ליטושים ובסופו של דבר מגיח אל אוויר הבלוגוספרה וכל זה בתנאי שהאתר לא מקפיץ מול עינינו את הודעת ה"הכינוי שבחרת כבר קיים במערכת" או כל הודעה שטנית אחרת בסגנון זה.

בתור מחליפת כינויים כרונית עברתי את תהליך "לידת השם" לא מעט פעמים. לפעמים הכינוי היה אישי, לפעמים ייצג משהו אהוב, לעתים הוא נבחר פשוט כי אהבתי את המילה.

את הכינוי הנוכחי שלי, למשל, בחרתי גם כטריביוט לדוקטור, who ולא אחר. אחרי הכל זו אחת הסדרות האהובות עלי, וגם את הדמות של אמליה פונד אהבתי עם כל הלהיטות והסקרנות הג'ינג'יות שלה והחצאיות הקצרצרות. ומסיבה נוספת פשוטה בהרבה, כי זו מילה קצרה, פשוטה, מלודית שכזו עם קישוריות בלתי מבוטלת לטבע.

האמת היא שלמרות הנטייה שלי להחליף כינויים כמו גרביים, אני שומרת על קווים מנחים מסוימים וחלק ניכר מהכינויים שלי מכילים את המילים: מיאל, לייט ולאחרונה גם פונד. לפעמים מדובר באותו כינוי שנכתב פעם בעברית ופעם האנגלית. פעם לייט היה בעצם מונלייט ופונד הייתי אמי-פונד. אך בכל זאת, למרות שינויים קטנים וגרסאות שונות מצאתי את עצמי חוזרת לשלושת הכינויים האלה.

במידה מסוימת אלה שלושה צדדים אישיים שלי: לייט הבהיר והשטותי אך יחד עם זאת טהור יותר ואולי אפילו תמים יותר, מיאל המיסטי והמסתורי יותר עם קשר בלתי מבוטל לכתיבה יוצרת ורוחניות ופונד השובב, הזורם, המשתעשע והג'ינג'י.

שאלה לקהל הרחב:

ומה גרם לכם לבחור את הכינוי שלכם?

הוא סמלי או טריביוט למשהו אהוב, ביטוי או שם שפשוט קפץ לראש בזמן ההרשמה לאתר ואולי פשוט מילה שיש בצליל שלה משהו שהתחברתם אליו?