בוקר שבת, משום מה זה הזמן האידאלי עבורי לחשוב על העתיד הקרוב, לקבוע תוכניות קטנות, מעין קווים מנחים ויעדים אליהם אני רוצה להגיע, מטרות אותן אני רוצה להשיג. והנה כמו מעצמה צומחת לה רשימה קצרה של צעדים עתידיים, נכתבת בתוך הראש שלב אחר שלב.

לסיים את השנה הראשונה עם ממוצע העולה על 90 בכל אחד מצמד החוגים, או לכל הפחות העולה על 85.

לנסוע בסוף תקופת המבחנים למרכז לשבועיים או יותר, להתנחל בביתה של בת הדודה ולהרגיש בן אדם עצמאי הדואג לאחר. היא עובדת הרבה, כך שבכל פעם שאני מבקרת אותה אני מקבלת על עצמי את תפקיד אשת-הבית - נקיונות, בישולים, דאגות קטנות. ויש בזה משהו טוב, משהו מאוד מרגיע.

לתכנן את החסכונות לטיול ביפן, ואכן יהיה אחד כזה כנראה בשנה הבאה, אולי אפילו לפני.

להשיל מעצמי אותה עשיריית קילוגרמים מעיקה שכבר לוחצת על הרגליים הגמישות יתר על המידה שלי וגורמת לכאבים לא נעימים בעליל. לחזור לקידומת חמש, קלילה וחטובה. להרגיש שוב אני בתוך הגוף של עצמי.

להאריך את השיער האדמוני, לשזף את העור, להחזיר למקומם את העגילים והפירסינג. לחזור למצב הביזארי קלות שהוא אני עצמי על כל שגעונותי מבלי להתחשב בכך שזה לא יאה לאישה בשנות העשרים שלה.

לסגור סופית אחת ולתמיד את סיפור האקס, לחתום אותו בסקס אחרון או בשיחה אחרונה או בשילוב של השניים, ולצאת לחיפוש חדש של אדם טוב ונעים, גבוה וכהה שיער, שיגרום לי לחייך ושישלים אותי באמת, עד כמה שזה ניתן.

לחזור לאומנות האבודה שלי. ליצור לפחות דבר אחד מטורף ולא מובן במהלך הקיץ הזה. ללכלך את הידיים בצבע.

לבקר את הנוירולוג ולברר דבר או שניים, אולי לקבוע בדיקות נוספות. כי גם אם לא מתים מזה, השיתוק הקל שנוסף ליד ימין ולמחצית הפנים הימנית ומוסיף לכאבים תחושה מעיקה אחרת, שיתוק שכבר פשוט לא אמור להיות שם בזכות הכדורים, רחוק מלהיות נעים.

וכמובן להיות כמה שיותר מאושרת, להצליח, להחלים (במידה וזה אכן אפשרי) ולאהוב.

זו מחשבה מוזרה שמבקרת אותי לאחרונה, האמת שהיא מבקרת אותי מדי פעם מאז שאני זוכרת את עצמי לערך, פשוט גל קל של ביזר ששוטף אותי בתקופות, וגם עכשיו זו תקופה שכזו כמסתבר.

אז מה זו המחשבה הזאת? פשוט תהייה קטנה על מה היה קורה אם הייתי נולדת כנציגת, ליתר דיוק נציג, המין השני. מה היה קורה לי אם הייתי זוכה בכרומוזומים X ו-Y במקום צמד X-ים? איך הייתי נראה? מה היה האופי שלי? ההתנהגות?

אם לשפוט לפי מילותיה של אמא שלי, הייתי כנראה הבחור הכי "לא סטרייט" (צינזרתי את עצמי כאן משום מה) שרק ניתן למצוא, התגלמות הסטריאוטיפיות של נשיות-יתר המתגלמת בגוף גברי. מוזר שזה מה שאמא שלי חושבת עלי, ואולי דווקא לא אם לשפוט לפי העובדה שאני girly-girl עד גבול הבלתי אפשר כמעט. אז לטענתה של אמא, הייתי מעין דיווה עם חיבה לקטלוגי חתונות, נעלי בית ורודות (למרות שהיא הייתה בוחרת לקנות לי נעלי בית בצבע תכלת), שהיה מוריד שיער מכל מקום אפשרי בגוף וחוטף לא מעט מכות בתקופת בית הספר. לדעתה, גם הייתי יוצא גיק, מה שהיה מגביר את תדירות המכות שהייתי חוטף, אבל עם לא מעט קעקועים אם כי מצועצעים ברובם.*

חייבת להודות שזה תיאור מעניין, אבל גם מעט מפחיד, מעט מצחיק ומאוד מאוד מוזר. ובכל זאת... נראה לי שעם חלק ניכר של העסק אני אפילו מסכימה, בעיקר עם עניין המכות והנשיות. אבל לדעתי, דווקא קיים סיכוי שהייתי יוצאת בחור בעייתי, אולי אפילו מחטיפה לא מעט מכות בעצמי ולא רק חוטפת. תמיד היה לי מזג חם, עדיין יש, כך שנראה לי שעם הורמונים גבריים הוא היה מוגבר יותר ודומיננטי יותר.

מבחינת המראה נראה לי שלא הייתי שונה בהרבה ממה שאני נראית כבחורה, אם כי אני חושדת שהייתי נראית יותר טוב (אולי אפילו הרבה יותר טוב) בגרסתי הגברית. לסת רבועה מעט, פה רחב יותר, כך גם האף – רחב יותר וגדול יותר, אבל עדיין סולד ללא כל ספק. נוסיף לזה עיניים ירוקות, רעמת שיער חום-ג'ינג'י, בייבי-פייס עם גומות חן (כי לא נראה לי שהייתי מצליחה להתפטר משני אלה). גובה בינוני אי-שם בסביבות המטר שבעים ושלוש-חמש, מבנה גוף לא רזה ואתלטי מדי אבל גם רחוק שנות אור משמנמן. קול... זו שאלה טובה. בתקווה לא צפצפני וילדותי כמו שיש לי כרגע.

מבחינת אופי הייתי כנראה מעט סנוב, מאוד ביזרי. לגבי קטלוגי האופנה וחתונות... כנראה שאלה לא היו (למרות שמי יודע). ללא כל ספק הייתי עושה בעיות לא קטן, גם אם מדובר בבעיות לא מכוונות. גם מכות והתעללות כנראה הייתי חוטף לא מעט, כפי שכבר כתבתי, אבל כנראה שהייתי מחזיר לא מעט, מתנקם או לפחות משלים עם העובדה – שחלק מזה באמת מגיע לי. לכל הפחות הייתי יצור מטרוסקסואלי שכזה, לכל היותר... טוב נו, כל אחד יכול לדמיין בעצמו ובהתאם לדמיונו הפרוע.

מוזר לחשוב על דברים כאלה, על כל ה"מה אם?", אבל גם כיף. זה אימון לא רע לדמיון, סיבה לצחוק ועוד דרך להבין את עצמך קצת יותר טוב. כמובן שעוד יותר מוזר לשמוע דעות של אחרים בדבר סוגיות מהסוג, אבל גם מעניין, ובמקרים בהם מדובר באמא שלי – מצחיק עד דמעות, מפחיד (גם כן עד דמעות) ואפילו מעט חולני.

אז נראה לי שזו הדעה שלי, אם הייתי נולדת כיצור מסוג XY, הייתי נראית טוב יותר אבל האופי כנראה היה רע יותר. הייתי מטרה ניידת לבעיות אבל גם יוצרת לא מעט בעיות במו ידי ואולי אפילו מיוזמה מכוונת. לגבי המיניות, שזו שאלה מאוד מעניינת אם כבר מדברים על דברים מהסוג, באמת שאין לי תשובה מגובשת. כנראה שהייתי שומרת על זו שיש לי כרגע. 

*למי שתוהה, מדובר בציטוט כמעט ישיר של דבריה של אמי היקרה שגררה אותי הלום.

ובזאת נראה לי ששברתי את השיא האישי שלי, שיא הדברים שאני מרשה לעצמי לכתוב כאן. כך שאני אקפל את עצמי, על כל מחשבותי, ואלך לעשות משהו מועיל.

יום גשום וחולמני לכולם,

וטו בשבט שמח.

נ.ב

סליחה על טעויות הכתיב וההקלדה, הדיסלקציה שלי חוגגת יותר מהרגיל לאחרונה.

אוף...

החיים בנויים ממלחמות קטנות שאנחנו נאלצים או בוחרים להלחם, מאבקים אישיים על משהו או מישהו, ולפעמים במלחמות האלה ישנם חוקים מוגדרים ולפעמים לא, ומדי פעם אנחנו מנצחים וזוכים בכל הקופה ולפעמים אנחנו גם יכולים להפסיד ואפילו ישנם מקרים של שיוון או נטולי צד מנצח. אז החיים מורכבים מלא מעט מאבקים, אני בטוחה שרבים יסכימו עם הדעה הזאת, אומנם לא מאבקים בלבד מרכיבים את החיים האלה, אך ללא כל ספק הם חלק אינטגרלי בלתי וניפרד מהם.

אז כהרגלי אני מפנה שאלה אל הקהל הרחב:

במה אתם נאבקים כרגע?

אני חושבת שהמאבקים הנוכחיים שלי כוללים את המאבק בהשכלה שהולך להתחדש בקרוב מאוד, ליתר דיוק מדובר במאבק על הדרך לרכישת ההשכלה ולא בהשכלה עצמה, אחרי הכל השכלה אני רוצה לרכוש ולא להאבק בה. גם בתחושות והרגשות השליליים, חלק ואולי בעצם רובם תוצאה של חוסר איזון כימי שנגרם לגוף שלי ע"י טיפול תרופתי לא מתאים, אני נאבקת. עם כל האייוש והחרדה והפחד הלא מוצדק, החששות ותחושת התבוסה נטולת ההיגיון. אני נאבקת בכאב ובמחלה ונראה לי שזה המאבק העיקרי שלי כרגע, במשקל וזה מעין מאבק נצחי שחוזר בתקופות, בדיסלקציה שאומנם לא הובחנה באופן רשמי למרות שזו חוות הדעת שקיבלתי מכמה גורמים מוסמכים תוך צירופי הפניות למבחנים שאמורים לקבוע את העניין באופן רשמי. אני נאבקת בחוסר מזל בתחום הזוגיות והאהבה וכל מה שבינהם, בדעות קדומות שמודבקות אלי על סמך המוצא או ארץ הלידה, המראה והמגדר. אני נאבקת בבורות הכללית שלי ומנסה לצבור ידע בכמה שיותר תחומים, בקריאה האיטית, בעייפות, בנסיגה של המראה החיצוני, אפילו בגיל הביולוגי. אני נאבקת גם בהורים ובני משפחה, אך זה לא מאבק לצורך ניצחון, אלא מאבק שנועד להראות מה אני שווה ולמה אני מסוגלת, ניסיון להוכיח את עצמי בדרכי שלי ובתחומים אותם אני, אני בלבד, בוחרת.

אני נאבקת בחוסר הרצון לקום בבוקר לקול צעקות השכנים, בכריות במהלך השינה, בסיוטים בתוך החלומות, בנשירת השיער ובבחילות החוזרות ונשנות, באוצר מילים מוגבל (בכל מקרה לטעמי האישי) בשתי שפות שלמות, ברצון לזלול צ'יפס חריף למרות שהוא לא מסתדר טוב עם אותן בחילות שהזכרתי כבר קודם, בפרקים מעניינים פחות בספר שאני קוראת עכשיו, בצעיף מקורזל שאני מנסה לסרוג.

אלה המאבקים הקטנים והקטנים פחות שלי, לטוב ולרע שבכך.