אלה הם מספר ארועים שהשפיעו על החיים שלי בשנה זו הבורחת מאיתנו שנכתבו ברוחו של הנושא החם הנוכחי.

אני חושבת שחידוש הלימודים הוא ללא ספק אירוע שיכול לפתוח את הרשימה הקצרה הזו. אחרי הכול, אי-שם בראשיתה של השנה הזו התחלתי תואר חדש. ניסיון מס' 2 לרכישת השכלה העולה ולו במעט על התיכונית-בסיסית. חייבת להודות שהפעם זה קשה יותר ושאין מה להשוות את התואר הזה ללימודי ההנדסה בטכניון שהיו "מכאניים" שכאלה, "אוטומטיים", "מבניים" ו"נוסחאתיים" עם מינימום צורך להפעיל את המוח באמת ולחשוב לבד. אני בטוחה שגם המחלה משחקת תפקיד מפתח בקושי של הלימודים האלה, וגם העובדה הפשוטה שהמוח שלי כנראה לא ממש הומני. בכול מקרה, אולי זה מצחיק (ואולי בעצם עצוב?), אבל ללמוד יפנית ועל תרבויות אסיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה זה לא כל כך קל. אבל זה גם ללא כל ספק משנה את החיים - מסגרת חדשה לשנים הקרובות, מסלול חדש בחיים, סיכוי כלשהו להשתלבות באקדמיה במקום חישובים של כמות הג'יפה שמשאבה יכולה להזרים לתוך צינור.

ובגדול, וזה החלק הכי חשוב כאן, אני אוהבת את זה ונהנהת מזה.

הארוע השני כולל בתוכו בעצם מספר אירועים: פגישת האקס, מערכת היחסים הקשה וקטיעתה הסופית. למרות שזו הייתה חוויה כואבת, בזכותה למדתי הרבה דברים על עצמי: על היכולת שלי לאהוב אחרים בהתמסרות מלאה וסוחפת מכול הלב, על כך שמראה זה באמת דבר שולי עבורי, אבל על אופי אני לא יכולה להתפשר ויותר מכול למדתי שאני לא אתן לאחרים לפגוע בי, שאני חזקה והגיונית ושיש גבול לכמה בן הזוג יכול לשחק איתי ב"נפרד-נחזור" הילדותי והידוע לשמצה. אגב, בעיקבות תקרית האקס גם פיתחתי דרישות הגיונית כלפי החצי השני, כי בחיי שלהיות חסרת דרישות ולהתפשר על כל דבר זה לא עסק.

אני בסדר, אני והחיים עוד יובילו אותי אל האדם הנכון עבורי וגם אם לא, זה בסדר. אחרי הכול, עדיף להיות לבד שלווה, בטוחה ומאושרת מאשר לצידו של אדם שמנסה להוציא עליך את העצבים בכול דרך אפשרית (כמעט).

ואלה הם האירועים העיקריים שקרו השנה והשפיעו עלי, השפיעו לטובה למזלי.

באמת לטובה.

בעקבות הפוסט הזה של האדון איקס, החלטתי לעשות רשימה קטנה של בלוגרים שהצליחו לפלס את דרכם אלי הישר ללב דרך המסך והמקלדת. אלה הבלוגרים הראשונים עליהם אני חושבת בקונוטציה של ישרא. אלה האנשים אותם "אני קוראת", כפי שמתבטאים כאן בבלוגוספרה, גם אם לא תמיד מגיבה לפוסטים שלהם. אלה הם התומכים האישיים שלי, המשענת הווירטואלי שתומכת בי בהתמדדות היומית על הכאב, והם פשוט אלה שתמיד כאן.

TheEscapist - המקסימה והדואגת, שמגיעה לכאן בעיקר כדי לשאול איך אני מרגישה ולאחל לי החלמה ובריאות.

lily_ kane - האומנית המרתקת בעלת אחת הנשמות היפות ביותר שפגשתי אי-פעם. וחסר לך, יקירה, אם תתווכחי!

איקס - שפשוט תמיד שם בשבילי, ולמרות שלא פעם הדעות שלנו בנושאים שטותיים כאלה ואחרים שונות במלוא המובן, הוא זה שמקשיב ("קורא את" ליתר דיוק) לתלונות הפחות שטותיות שלי.

Enzo - החייכן והפוטוגני (), שתמיד יודע לעודד ושאותו אני מכירה באופן ישראבלוגי כבר במשך כמה שנים וכמה בלוגים.

 רון - שיודע להגיד את מה שהכי צריכים לשמוע ברגע נתון ועוד יותר לחלק מחמאות.

Boy Anachronism - אחד האנשים החזקים ביותר שיצא לי להכיר. צפויים לך דברים גדולים בחיים האלה, אני בטוחה בזה.

האמת היא שישנם עוד בלוגרים שהצליחו לתפוס מקום בלב שלי ואני יכולה להוסיף עוד עשרה כינויים לפחות לרשימה זו מבלי למצמץ, אבל צריך לעצור מתישהו ואי-אפשר להמשיך ולכתוב לנצח, בכול מקרה לא את אותו הפוסט.

אז לאלה שרשומים כאן וגם אלה שלא, אלה שקוראים את הבלוג שלי, אלה שמגיבים, אלה שאת הבלוגים שלהם אני קוראת, אלה שיודעים לתמוך ואלה שיודעים לשתף - תודה לכולכם על זה שאתם קיימים ועל זה שאתם אתם. אני מקדישה לכם את הפוסט הזה ואשמח אם תקדישו פוסט דומה לבלוגרים שמצאו מקום בחייכם, הישראבלוגיים או אלה שמחוץ לישרא. בקיצור איך שאומרים, תעבירו את זה הלאה.

שלכם, אמטיסט.

(או פונד, או ליז, או ההיא שמתבכיינת ללא הרף על כאבי ראש ומחלות נוירולוגיות...

 או ההיא עם גווני התכלת החדשים בשיער הערמוני-כהה. אה הא, למרות הגיל הלכתי על התרגיל והתחדשתי לי.)

במבט לאחור באמת צדקו כול אלה שאמרו שהאקס היה בטוח שאני שק החבטות האישי שלו, במובן המטפורי והמנטלי, למזלי לא המילולי הפיזי. הוא ללא ספק אהב להתעלל, והחלק העצוב ביותר הוא שלא היה מודע לכך. אהב להתעלל, אבל חשב שהוא בסה"כ אהב. תמיד ידעתי שמהצד רואים יותר טוב, ומה אני כבר יכולה להגיד - הצדדים באמת ראו טוב יותר, והצדדים צדקו.

"שק חבטות" הוא ציטוט מדויק של צד חיצוני שקלט מה הולך הרבה לפני ודאג להזהיר.

חבל שלא הקשבתי כבר אז.

מזל שהבנתי בעצמי זמן קצר לאחר מכן.

סוף סוף אני יכולה לכתוב את זה, למרות שקיים סיכוי שהוא עדיין משוטט כאן מדי פעם, מחטט בפיסות החיים שאני מציגה ואז מפיץ ברבים כדי להתנקם בי כמו ילד קטן שנעלב על זה שבפעם האחרון בה עזב כבר לא רציתי לקבל אותו חזרה.

האמת היא שהלב שלי דופק בטירוף עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה, למרות שאני מאמינה שאני אישה חזקה למדי וכבר עברתי דברים לא קלים, התמודדתי איתם. אבל הוא מגודל ולא צפוי ואני קטנה ונשברת בקלות. בכול המובנים ולמרות החוזק. וזה מפחיד.