לא משהו בומבסטי וספק ממשי כמו סוף העולם או פלישת חייזרים ביום העצמאות. משהו פשוט יותר, אמיתי יותר, ממשי יותר ואולי בעצם מפחיד יותר.

מה הכי מפחיד אתכם כרגע?

אני למשל, פוחדת שהמצב ישאר כמו שהוא, שלא יהיה שיפור, שלא אחלים.

זה הפחד הכי גדול שלי כרגע, למרות כול הניסיונות לחשוב מחשבות שמחות.

אני רוצה לדבר מעט על פחדים. אומנם זה לא נושא נעים ובהחלט לא שמח ואופטימי, אבל זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, בעיקר מאז ראשיתה של המחלה. אומנם אני מרגישה הרבה דברים כמו פרפרים בבטן, הצורך לצחוק, הרצון לזרוק נעל בית על אדם זה או אחר. כמובן שגם רגשות של ממש, מן המבחר המקובל, אני מרגישה כמו שמחה ועצב, התרגשות וחרדה אבל גם את הפחד, תמיד את הפחד. בזמן האחרון הפחד הזה מתעצם, הולך וגובר, בעיקר לאחרונה.

אני מודעת לכך שזה לא דבר חיובי במיוחד, אבל זה אנושי וטבעי ואין לי כל דרך להתגבר עליו כרגע. ההתקפים שלי חזרו במלוא העוצמה, הם אומנם לא עזבו מעולם, אבל כעת צורתם הקודמת חזרה, הצורה הראשונית והחזקה. בדיוק כמו לפני שנה הם מגיעים בלילות ואני שורדת קרוב לשבוע על הקצבה של שלוש שעות שינה ללילה. גם השיתוק הקל בפנים זוקף ראש ואני מוצאת את עצמי מחייכת רק עם המחצית השמאלית של הפה כך שכל החיוכים שלי נראים יותר כמו גיחוכים, אבל זה כל מה שאני מסוגלת לו כרגע. גם יד ימין מושפעת מהשיתוק הזה שהצליח לגלוש עד אליה, וכעת לכתוב זה סיוט או להחזיק סכו"ם או כל דבר אחר ביד ימין מתוך הרגל נכנס לתחום הסיוטים. רק בשבועיים האחרונים שברתי לפחות שלוש כוסות וכעת עברתי לכלים חד-פעמיים.

אז זה המצב הפיזי, מצב פיזי לא הכי נחמד, ואיתו בא גם הפחד. אני פוחדת מהגוף שלי, אני פוחדת מכך שזה לא יפסק, שזה ימשך ויתדרדר. אני פוחדת כי אין לי שליטה על עצמי, כי אני לא יכולה להיות בן אדם שלם בכל מאת האחוזים. אני פוחדת לחיות במצב הזה, למרות שאני יודעת שאין ברירה. אני פוחדת מהאופן בו כל הבלגן הזה יגרום לי להרגיש, כל הרגשות השליליים שהוא יעורר בי. אני פוחדת מהפחד עצמו, וזה לא פחד שמתגברים עליו או משלימים איתו.

ואני כבר הייתי בטוחה שההחלמה בפתח.  

זה סוף הקיץ והלחות איומה. כל כך חם ומחניק ש"לנשום" זו משימה קשה מדי, אך בכל זאת נושמים כי זה לא שיש למישהו ברירה של ממש. אני בחוץ, במדשאה הקטנה שעל יד הבית, אותה מדשאה שבמרכזה עץ תות גדול ועתיק. הרגליים היחפות מתחפרות בדשא, מועכות את התותים הכהים שצנחו מהענפים אל האדמה, בשלים ועסיסיים. כל מה שאני רוצה זה לטפס על העץ, להיאחז בענפים ולעלות עוד ועוד, לא להתחשב כלל בפחד הגבהים המטורף שיש לי. אני רוצה להגיע אל התותים, להתיישב על ענף ולאכול אותם, להרגיש את העסיס זורם מבין האצבעות. זה חלום של ילדים בני שש, וזה בדיוק הגיל שלי לא פחות ולא יותר, כך שגם החלומות שלי בהתאם. חלומות על תותים וטיפוס על עצים.

השמים מתכהים במהירות, עננים כבדים מכסים כל פיסת תכלת וטיפות כבדות וחמות מתחילות לצנוח על הארץ. זה גשם של סוף-הקיץ, פתאומי ולא צפוי. הטיפות שמגיעות אל האדמה מתערבבות במיץ של התותים המעוכים, האוויר מתמלא בריח מתוק. ברק. רעם. הגשם הופך לסערה. זו סערה של סוף הקיץ, חמה ומפחידה, ואני ממקום המסתור שלי תחת עץ התות מקווה שלא יפגע בי ברק. זה פחד של ילדים בני שש. במיוחד כאלה שסבא מספר להם על אנשים שמתו מפגיעת ברק, וזה בדיוק הסבא שלי לא פחות ולא יותר, כך שגם הפחדים שלי בהתאם. פחדים מברקים ורעמים וסערות קיציות לא צפויות.

פתאום מישהו תופס את היד שלי, מושך אותי אל עבר בניין בן חמש קומות. זו בת הדודה המבוגרת שלי, גבוהה ובלונדינית. היא צורחת עלי, על כך שאסור לי לעמוד מתחת לעץ כשיש סערה. זה מסוכן. הסבא שלי הוא גם הסבא שלה, כך שגם לה יש את אותם הפחדים על אף העובדה שהיא בת תשע. פחדים מברקים ורעמים ועצי תות.

אם המלל הזה נראה מוכר למישהו, כנראה שיש לכך סיבה...

ואם כבר, אז כבר...

אני ארשה לעצמי לזרוק גם לכאן שאלה שמופנת לקהל הרחב:

מה היה פחד הילדות הכי גדול שלכם?

לי, כפי שהזכרתי בקטע, היו שני פחדים: פחד גבהים, שמלווה אותי עד היום, ופחד מברקים.