שוב אני רוצה להציג שאלה לקהל הרחב, הפעם בנושא של בלוגים:

איזה מן בלוג יש לכם או לפחות מה הייתה מטרתו הראשונית?

אני מאמינה שאת רוב הבלוגים, ואולי בעצם את כולם, ניתן להכניס לקטגוריה כלשהי: בלוג עיצוב, בלוג צילום, יומן אישי, בלוג דיאטה, יומן רגשות וכו'. הרשימה עוד ארוכה, באמת. אז הייתי רוצה לדעת לאיזו קטגוריה לדעתכם משתייך הבלוג שלכם והאם הוא היה כזה מרגע הפתיחה שלו או הפך לסוג זה של בלוג בהדרגה או בעקבות תקרית כלשהי.

כדי להבין איזה בלוג יש לי לא צריך ללכת רחוק, לא לעבור על הארכיון שלו או לנסות ולקרוא בין השורות. את המהות של הבלוג שלי מסגירה השורה האפורה שבכותרת, המלל שמופיע בתחילת הרשימות ואפילו הפוסט הקודם.

זה בלוג מחלה, לא פחות מכך אם כי לאחרונה קצת יותר מכך.

הוא נפתח בדיוק למטרה זו - לשתף, להוריד מהלב, להתלונן ולעזור להתמודד, כי הייתי צריכה מקום להוציא בו את כול התחושות והרגשות, הפחדים, ההתקדמות והנסיגה וכמובן את התקוות להחלמה שתמיד היו שם למרות הכול. במציאות החוץ בלוגית אני לא מעלה את הנושא כמעט ולמצב הבריאותי שלי מודע רק קומץ של אנשים, אבל כאן יש לי את הבמה עליה אני יכולה "להתבכיין כאוות נפשי".

אומנם הבלוג מכיל גם קטעים של יומן אישי, מקטעי מחשבות רנדומליות ומדור שלם של שאלות לקהל, רוב רובו עדיין (וכבר עברה יותר משנה, כמעט שנה וחצי, מהקמתו) נאמן למקור פשוט כי המחלה גם היא עדיין במקומה אי-שם בהסתעפות העצבים בצדו הימני של הראש.

נ.ב

לפחות אני יכולה להגיד "מה אתם רוצים ממני? אני חולה בראש!" ולהתכוון לזה במובן המילולי.

זו אחת הבדיחות השחורות האהובות עלי האמת...

אומנם הסיפור הזה לא מוכר כמו סיפורה של סינדרלה או זה של בת הים הקטנה, אבל אני בטוחה שימצאו מספיק אנשים להם הוא ישמע מוכר למדי. זה סיפור פשוט על נסיכה ועדשה בו מלכה אחת מחפשת כלה לבנה היחיד ומנסה לדלות מבין ים הנסיכות המגיעות לארמונה נסיכה אחת אמיתית באמצעות מבחן אחד בו מעורבת עדשה אחת וכמות מסחרית של מזרנים. רק נסיכה אמיתית אמורה להרגיש בקיומה של אותה עדשה ארורה מתחת לכול המזרנים ורק לשנתה של נסיכה אמיתית היא אמורה להפריע.

בקיצור, סיפור פשוט לא ממוסחר עדיין שרק אלוהים יודע מה אמור להיות מוסר ההשכל שלו. שאם עושים "פווו" על נסיכה אמיתית, היא מתפרקת? אולי. בכול מקרה יהיה הדבר אשר יהיה, זה לא משנה כל כך. מה שכן משנה, עבורי לפחות, הוא שאני מבינה קצת יותר מדי ללבה של אותה נסיכה שלא הצליחה לעצום עין כול הלילה והתעוררה כואבת ודואבת. אני מבינה לליבה קצת יותר מדי כי נכנסתי שוב לאחד ממחזורי ההתקפים הליליים המלווים ברגישות מוגברת למגע.

בערך אחרי שש בערב ההתקף מתחיל להבנות, תחילה בכאב עמום, שרק הולך ומתגבר עם הזמן. כל דבר מגביר את הכאב הזה, אבל בעיקר מגע, ואפילו הכרית הרכה ביותר לא "עדינה" מספיק מכדי למנוע מהראש לספוג עוד ועוד מכות של כאב. הפוך הטבעי, הרך והאוורירי מרגיש כמו שק חצץ עם מלקחי פלדה מובנות שמוחצות ולוחצות ומפעילות כול עצב, מורטות לאקסונים את הנשמה. כבר כמה לילות אני נמצאת במצב כזה ושום כרית רכה לא הצילה אותי עדיין, ממש כאילו ישנה תחת כל הכריות האלה עדשה קטנה שעושה לי את המוות.

סבא שלי ז"ל תמיד אמר שיש לי דם כחול, לא כמו לכוכבי ים אלא יותר כמו לבני אצולה, גם שם המשפחה שלי מלכותי למדי למרות שבפועל ברור שאין יותר פשוטת עם ממני. אבל הנה כעת אני יכולה לעבור את מבחן העדשה בהצלחה, להתהפך על כריות ומזרנים רכים ובכול זאת לא לעצום עין והכל בגלל עדשה ארורה אחת. אומנם במקרה שלי מדובר בעדשה מטפורית שיושבת לה על עטיפה של מספר עצבים ראשיים של הראש והפנים, אבל הבעיות שהיא עושה לא מטפוריות כלל.

עדשה ארורה.

נ.ב

טוב, האמת שלכוכבי ים אין דם כחול, אלא סגלגל שכזה.

ואם לחשוב על זה, זה גם בכלל לא דם...

וידוי קטן:

יש לי קופסת כדורים אישית. היא עשויה מפלסטיק ורוד ומחולקת לשבעה תאים לפי ימי השבוע. קופסת כדורים שלא תבייש כול אזרח גריאטרי של מדינת ישראל, אבל גורמת לי להתפדח קלות מקיומה. יש בה את כול מלאי הכדורים שלי לשבוע: הנוירולוגים שאני לוקחת פעמיים ביום, אלה שעוזרים לקיבה שלי להתהפך פחות ואפילו תוספי מזון של ויטמין סי, חומצה פולית וכו'.

בקיצור, קופסת כדורים גריאטרית כבר בשנות ה-20 לחיים.

לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

טוב, כנראה ששילוב של השניים יהיה הולם למדי.