בסמסטר הראשון ללימודים, אותם לימודים מהם פרשתי בראש מורם ואל עבר עתיד מזהיר פחות, יצא לי לקחת אחד מאותם קורסים מעצבנים שהיו אמורים לספק לי ידע בסיסי כלשהו באחת משפות התכנות (מה שכמובן לא קרה). בקורס הייתה הדרישה המעיקה להגיש את עבודות הבית בזוגות - ולך תמצא עכשיו בן או בת זוג סביר ללמידה כשאף אחד בסביבה לא באמת מוכר לך. אבל משום מה התמזל לי המזל, מה שלא קורה בדרך כלל, וגיליתי שאת הקורס לוקחת יחד איתי בחורונת מסוימת שלמדתי איתה בתיכון.

טוב, "בחורונת" זה לא המינוח המתאים ביותר לתאר את האדם הספציפי הזה. אחרי הכל, כששומעים "בחורונת" מתארים ישר מישהי קטנטנה ושברירית (בכל מקרה, זה הדימוי שמופיע אצלי בראש למשמע המילה). אבל במקרה הזה היה מדובר ב"בחורונת" מהסוג שבמידה וחסמתי לה את המעבר, הייתה יכולה להניף אותי בלי למצמץ, למקם אותי במקום אחר כלשהו ולהמשיך בדרכה כאילו כלום לא קרה. בעיקרון זה מה שהיא עשתה פעם אחת, אי-שם באמצע כיתה יא' הארורה, כשהצלחתי לעצבן אותה קצת יותר מדי. אחרי שהיא מיקמה אותי בקלות מפחידה במרחק של כמה מטרים טובים מהמקום בו עמדתי לפני התקרית, היא חייכה אלי חיוך מרושע מעט וציינה שהגוף שלי יכול לשמש כמודל ללימוד מבנה השלד, ואז המשיכה לה לאנשהו משאירה אותי בוהה בעקבותיה בזעזוע לא קל.

אבל נראה לי שאני סוטה מהנושא המקורי, וגודלה ויכולתיה הפיזיות המאיימות מעט של אותה בחורה (שעם הזמן הפכה לאחת הידידות הקרובות שלי. לכו תבינו) הוא לא הנושא המקורי אז... בקיצור, באופן כלשהו שלא זכור לי כרגע "זווגתי" לי לאותה ידידה ולאורכו של כל הסמסטר נהגתי להתייצב אצלה במעונות בימי שני קצת אחרי ארבע.

את המעונות הידידה חלקה עם שותפה העונה לשם שולה, שתיהן יחד היו אסון טבע אחד גדול שהצליח להפוך חדר קטן לדגם מאוד מוצלח של מזבלה עירונית. בכל יום שני אחרי ההתייצבות הקבועה שלי, שתיית קפה ועישון סיגריה בחברתה של שולה תוך המתנה לבת-זוגתי ללימודים ואמירת שלום יפה לכל עדר הבנות השכנות שהיה נכנס לחדר בלי לדפוק בדלת אפילו תוך צעקות של "שולה! רוצה עוגיות?" או "אני יכולה להשתמש במיקרו?", הייתי נוטה לסדר קצת.

באופן כללי יש לי את הנטייה הזאת - לסדר. אולי אלה הגנים הפולנים שלי, אולי חינוך מזרח-אירופאי ואולי פטיש אישי - יהיה הדבר אשר יהיה, אבל אני חולה על ניקיונות. ליתר דיוק, על כך שיהיה נקי או שלכל הפחות אני לא אשב בתוך דיר חזירים גם אם זו כולו ישיבה על שיעורי בית בקורס לא חביב במיוחד.

אז כך יצא שמדי יום שני הייתי מנקה את החדר של הידידה ושל שותפתה שולה, אבל באופן פלאי כלשהו בכל יום שני החדר היה הופך ליותר ויותר מלוכלך ממה שהוא היה בשבוע שלפני. העברתי סמסטר שלם בסידור מיטות, שולחנות, מדפים וקרצוף המיקרו, הטוסטר והקומקום החשמלי... עד שיום אחד שולה גילתה לי סוד קטן:

"בשבוע הראשון רציתי לסדר קצת אבל היא (ידידתנו המשותפת), אמרה לי שלא צריך כי בשביל זה יש את ליז שחולה על ניקיונות. אז בעיקרון מאז אנחנו לא מנקות את החדר כמעט - זה איכשהו הפך לתפקיד שלך."

ומה עשיתי?

האמת שהמשכתי כהרגלי: להתייצב ביום שני, לשתות קפה עם שולה, להגיד שלום לחמולת הבנות ולנקות את החדר של צמד אסונות הטבע. לבסוף הסמסטר נגמר, את המבחן עברתי בציון סביר ביותר, למרות שעדיין אין לי כל ידע שהוא בנושא הקורס. אבל בכל זאת המשכתי לבקר מדי פעם את הצמד, אומנם כבר לא ניקיתי (מעבר ל"לפנות את ערמת הרק-אלוהים-יודע-מה מאחד הכיסאות כדי שאוכל לשבת").

מסתבר שהיה לי נחמד שם, למרות שיצאתי קצת סמרטוט.

כזה סיפור קצר, הישר מהחיים, ועל נושא של ניקיונות.

כנראה כי רעיונות אחרים לא היו לי.

:)

מקצף הגלים - מתוך סיפוריו של החתול הדמיוני

הגשם יורד בטיפות כבדות ומתנפץ על החול, יוצר בו שקעים קטנים רגע לפני שמחלחל אל בין גרגריו. אני יושבת על המרפסת, נשענת על הקיר קלוף הצבע, ומלטפת בעדינות את ראשו הכתום של החתול.

'הוא ישן, השמוק הקטן זולל השמנת הזה' אני חושבת לעצמי 'ושום דבר לא מזיז לו, לא חדשות הבוקר, לא המצב הביטחוני, לא הגשם ואפילו לא הנוכחות שלי על ידו.'

ככה זה חתולים.

אתה יוצא אל המרפסת ומגיש לי ספל קפה, שחור, בלי סוכר עם פרוסת לימון בודדה שצפה בו מסיבה לא מובנת. בדיוק כפי שאני אוהבת.

"שכחת אותו במטבח."

אתה אומר, ואני מהנהנת. אחרי הכול הספל באמת נשכח שם, על רצפת העץ המאוירת בשריטות שהשאירו טפריו של החתול, בדיוק בין הספר לג'ינס שנזרק שם בערמה חסרת צורה. זה אי-סדר אומנותי קל, לא בלגן. באמת.

"אני רוצה לשחות."

אני אומרת, אחרי בהייה ממושכת בפורסת הלימון שצפה בספל.

"בגשם?"

"בגשם."

והנה אני כבר על הרגליים, הסוודר הבהיר צונח על הרצפה, ואני רצה על החול אל הגשם, אל הגלים, אל הים האהוב שלי. המים מכים בי תחילה בהלם של קור שוצף, אך הגוף מתרגל במהירות, מווסת את הטמפרטורה שלו בהתאם, מתאים עצמו אל המים. הרגליים מתנתקות מן הקרקעית, הים מקיף אותי מכל עבר והגלים נושאים אותי מהחוף הלאה והלאה כאילו הייתי חלק מהם, כאילו היו חלק ממני.

אני אוהבת את הים, כבר אמרתי את זה לא פעם. אך ההצהרה הזו אינה נכונה במאת האחוזים, אינה מדויקת. אני לא רק אוהבת אותו כפי שאוהבים ספר או חתול או קפה שחור עם פרוסת לימון. אני מאוהבת בו, מאוהבת עד המיתר האחרון של הנשמה המלוחה שלי, ואני בטוחה שבמידה זו או אחרת גם הוא מאוהב בי, אחרת לא היה מקבל אותי אל זרועותיו בסערה שכזו.

אני חוזרת אל החוף, נדחפת על ידי הגלים, ולבסוף פוסעת מתוך קצפם אל החול. התחושה מטורפת כמעט, על סף השיגעון ממש, כאילו נולדתי מחדש מתוך גלי הים. הולדת ונוס האישית שלי בה אני מגלמת את התפקיד הראשי.

אני פוסעת באיטיות על החוף, השיער האדמוני עוטף את הגוף כמו אצות לחות ועייפות נעימה מתפשטת בגפיי. אתה מחכה לי במבט כחול-אפרפר וחיוך מעוקם מעט ומושיט לי מגבת. עוטף אותי בבד הרך ומוביל אותי בחזרה אל הבית.

אני צונחת על הספה הישנה שעל המרפסת ומנסה למקד את המבט בכל המתחולל סביבי, אך העיניים מסרבות לחזור לפוקוס, גם זו הירוקה יותר וגם זו החומה יותר. החתול משמיע את גרגורו החתולי ומזנק על הספה כדי להתכרבל על רגלי. מעבר לגבולות המרפסת טיפות הגשם הכבדות מתנתקות מן החול ועולות באיטיות אל השמיים. הגשם עולה ואני נרדמת.

למרות שיש לי שתי הרצאות על הבוקר, החלטתי להשאר בבית. אחרי הכל, אני מצוננת עד הסוף המר. עוד לפני שהספקתי להחלים מהצינון של הסופ"ש האחרון, הספקתי להרטב היטב בגשם כך שהנה זו התוצאה. האמת ש"להרטב" זו מילה עדינה מדי, ו"להספג" מתאימה הרבה יותר.

אתמול בחזרה מהלימודים, מהרצאות הערב שהסתיימו אי-שם בתשע וחצי, מצאתי את עצמי בעיצומו של מבול. חיפה הייתה כל כך מוצפת, שהמגפיים שלי פשוט לא שרדו את זה, ועד שחזרתי לפרבר הקטן שלי אי-שם בחלקו הצפון-מזרחי של אזור הקריות, כבר הייתי מקוררת, מצוננת והבעלים העצובים ביותר של צמד מגפיים לא ראויים לשימוש ורגליים ספוגות מים.

כך שהנה לא פלא שהיום אני חולה, מכורבלת מתחת לפוך עם לפטופ, אף אדום ושיער מתקרזל ונראת כמו הוביט עם גישה לטכנולוגיה. מראה משעשע ועצוב גם יחד.

אוף...

החתול כבר לא היה דמיוני.

כנראה שזה היה השינוי הגדול ביותר שהתחולל באותה שנה, ברוכה ומקוללת גם יחד. הדבר לא קרה בפתאומיות כמובן, אלה באיטיות האופיינית לחתולים. תחילה היו אלה החלומות החתוליים שהתגבשו לדבר מה מוחשי יותר מחלום. לאחר מכן, הסקרנות החתולית קיבלה מתאר, גוררת אחריה את החיוך החתולי, שעד כה ריחף בחלל החדר, ומצמידה אותו לדמות ההולכת ונבראת מתוך הדמיון. זה קרה בהדרגה, באיטיות נונשלנטית, כאילו תכנן זאת היקום מלכתחילה. בסופו של דבר התקבל חתול. אוזניים, זנב וקולות חתוליים על כל יללותיהם ונחירותיהם וקריאות ה"מיאו" רבות המשמעות.

ישבנו על הספה הישנה בסלון והבטנו בחתול הטרי שהתגבש מולנו. הדלקתי סיגריה ואתה לגמת עוד לגימה מהקפה המתקרר, שהוכן במקורו עבורי. החתול השיב לנו מבט זהוב, התמתח ודידה לכוון המטבח, כנראה מקווה שמזון החתולים הדמיון שלו חצה גם כן את גבול הדמיון ועבר אל המטבח הקטן והממשי שלנו.

נשפתי את העשן מבין השפתיים וצפיתי בו מסתלסל אל עבר התקרה. הגשם טופף על זגוגית החלון, מביא איתו קור לח ספק נעים וספק מטריד.

"למה בסיפור שלך העיניים שלי תמיד כחולות?"

השאלה קוטעת את חוט המחשבה ספוג הניקוטין שלי ומאלצת אותי לפנות אליך. כנראה שלא רק החתול עזב את קיומו הדמיון ועבר אל הממשות.

" כי כבר יש מספיק גיבורים ירוקי עיניים בעולם הכתוב הזה?"

אבל אתה יודע שזו התחמקות, הדיפת שאלה לא מוצלחת במיוחד. אבל מה אני אמורה להגיד לך? שהצבע הירוק שמור רק לי? לא, גם זו לא האמת המלאה. האמת היא, שהאמת אינה קיימת. בכל מקרה עדיין לא גיליתי אותה בעצמי, וגם אם היא נמצאת אי-שם, היא רחוקה מן התודעה שלי שנות אור מחשבתיות. אתה מביט בי, עדיין מצפה לתשובה ממשית, ואני טובעת בתוך העיניים הכחולות שלך. כחולות כמו הים, עם ניצוצות של טורקיז וגוונים של אפור. כחולות כמו הים שלי, שמרגיע אותי ומנחם, משמח ומעודד. אותו ים שרק בקרבתו אני מסוגלת לחשוב בצלילות.

"כי אני אוהבת את הים." אני עונה לבסוף, ומרגישה את מגע שפתיך על המצח שלי, חותם את שיחתנו הקצרה.

החתול, שאיננו דמיוני עוד, משמיע יללה קולני בעודו הפוך את הקופסה עם הפיצה הקרה ששכחתי על השולחן במטבח.

זו הדרך שלי להתחיל את השנה החדשה, עם חתולים וים ועיניים כחולות, אם כי דמיוניות בלבד, שמביטות בי מעברה השני של הספה.