ראשון בבוקר, האוויר נקי בצורה מפתיעה, קריר אפילו, ורוח קלה חודרת לחדר שלי מבעד לחלון, מעיפה את השיער ההולך ומתבהר מהמצח, מדגדגת בעדינות את העור. השכנים לא צועקים לשם שינוי, הכלבים לא נובחים בעצבנות, רק כמה ציפורים רחוקות מצייצות להן, אבל ציפור היא לא מסור חשמלי או מכסחת דשא כך שאיתה ועם הרעשים שהיא מפיקה עוד אפשר להסתדר. כן מודה, אני לא מעריצה שרופה של שירת ציפורים, אחרי הכל אני לא חיה בסרט של דיסני.

בוקר קריר ובהיר, ואולי "קריר אבל בהיר", והנה המשפט כבר מתחיל לקבל מעצמו את צורתם של שיעורי הבית ביפנית. שיעורים מהסמסטר הקודם כמובן, בנוכחי אחרי הכל כבר התקדמנו למשפטים מורכבים יותר.  אני אוהבת בקרים מהסוג, פשוט סאקרית של אווירה קרירה-בהירה לפני יום חם. בעיקר, אם היא מלווה בים - גדול, כחול ומלוח לחלוטין, על כל ריח היוד ורעש הגלים וטעם המלח שנשאר על השפתיים שבו.

השנה יצא לי להיות בחוף פעמיים בלבד. בפעם הראשונה עם הסמוראי שלי, אי-שם בסביבות פסח, ובפעם השנייה עם ידידי הברברי ממש אתמול. בשתי הפעמים הייתי בחוף בלילה, היה קריר, אתמול אפילו קר. אז מה אני כבר יכולה להגיד, חסרה לי השמש שתתערבב עם הרוח הקרירה הזאת, חסר לי החול החם, האפשרות להיכנס למים או פשוט לשבת תחת שמשייה גדולה ולקרוא. חסר לי הים הקיצי בשעות הבוקר המוקדמות יחסית, כאשר החוף עדיין אינו מלא בעדרי בני אדם, בזקנים עם בגדי ים שנשמטים מגופם בעוד רגע או ילדים קטנים וצווחניים, טינייג'רים היפרקטיביים ויתר עוולות תבל.

אני מתגעגעת לים שלי, השקט והחמים, לבריזה הקרירה שמעליו, לגלים הנמוכים, לחול השורט מעט את העור, לשקט היחודי הזה שהוא מספק לי.

האמת שאפילו קניתי שלושה בגדי ים חדשים וצבעוניים ביותר, וכעת כל מה שנשאר לי זה לחזור למימדי הרגילים (כי הצלחתי להתבהם קלות בחורף, ברמה כזו ש95% מכלל בגדי הקיץ כבר לא עולים עלי), וקדימה - לים.

ולכם כבר יצא להיות בים השנה?

מקצף הגלים - מתוך סיפוריו של החתול הדמיוני

הגשם יורד בטיפות כבדות ומתנפץ על החול, יוצר בו שקעים קטנים רגע לפני שמחלחל אל בין גרגריו. אני יושבת על המרפסת, נשענת על הקיר קלוף הצבע, ומלטפת בעדינות את ראשו הכתום של החתול.

'הוא ישן, השמוק הקטן זולל השמנת הזה' אני חושבת לעצמי 'ושום דבר לא מזיז לו, לא חדשות הבוקר, לא המצב הביטחוני, לא הגשם ואפילו לא הנוכחות שלי על ידו.'

ככה זה חתולים.

אתה יוצא אל המרפסת ומגיש לי ספל קפה, שחור, בלי סוכר עם פרוסת לימון בודדה שצפה בו מסיבה לא מובנת. בדיוק כפי שאני אוהבת.

"שכחת אותו במטבח."

אתה אומר, ואני מהנהנת. אחרי הכול הספל באמת נשכח שם, על רצפת העץ המאוירת בשריטות שהשאירו טפריו של החתול, בדיוק בין הספר לג'ינס שנזרק שם בערמה חסרת צורה. זה אי-סדר אומנותי קל, לא בלגן. באמת.

"אני רוצה לשחות."

אני אומרת, אחרי בהייה ממושכת בפורסת הלימון שצפה בספל.

"בגשם?"

"בגשם."

והנה אני כבר על הרגליים, הסוודר הבהיר צונח על הרצפה, ואני רצה על החול אל הגשם, אל הגלים, אל הים האהוב שלי. המים מכים בי תחילה בהלם של קור שוצף, אך הגוף מתרגל במהירות, מווסת את הטמפרטורה שלו בהתאם, מתאים עצמו אל המים. הרגליים מתנתקות מן הקרקעית, הים מקיף אותי מכל עבר והגלים נושאים אותי מהחוף הלאה והלאה כאילו הייתי חלק מהם, כאילו היו חלק ממני.

אני אוהבת את הים, כבר אמרתי את זה לא פעם. אך ההצהרה הזו אינה נכונה במאת האחוזים, אינה מדויקת. אני לא רק אוהבת אותו כפי שאוהבים ספר או חתול או קפה שחור עם פרוסת לימון. אני מאוהבת בו, מאוהבת עד המיתר האחרון של הנשמה המלוחה שלי, ואני בטוחה שבמידה זו או אחרת גם הוא מאוהב בי, אחרת לא היה מקבל אותי אל זרועותיו בסערה שכזו.

אני חוזרת אל החוף, נדחפת על ידי הגלים, ולבסוף פוסעת מתוך קצפם אל החול. התחושה מטורפת כמעט, על סף השיגעון ממש, כאילו נולדתי מחדש מתוך גלי הים. הולדת ונוס האישית שלי בה אני מגלמת את התפקיד הראשי.

אני פוסעת באיטיות על החוף, השיער האדמוני עוטף את הגוף כמו אצות לחות ועייפות נעימה מתפשטת בגפיי. אתה מחכה לי במבט כחול-אפרפר וחיוך מעוקם מעט ומושיט לי מגבת. עוטף אותי בבד הרך ומוביל אותי בחזרה אל הבית.

אני צונחת על הספה הישנה שעל המרפסת ומנסה למקד את המבט בכל המתחולל סביבי, אך העיניים מסרבות לחזור לפוקוס, גם זו הירוקה יותר וגם זו החומה יותר. החתול משמיע את גרגורו החתולי ומזנק על הספה כדי להתכרבל על רגלי. מעבר לגבולות המרפסת טיפות הגשם הכבדות מתנתקות מן החול ועולות באיטיות אל השמיים. הגשם עולה ואני נרדמת.

למרות שיש לי שתי הרצאות על הבוקר, החלטתי להשאר בבית. אחרי הכל, אני מצוננת עד הסוף המר. עוד לפני שהספקתי להחלים מהצינון של הסופ"ש האחרון, הספקתי להרטב היטב בגשם כך שהנה זו התוצאה. האמת ש"להרטב" זו מילה עדינה מדי, ו"להספג" מתאימה הרבה יותר.

אתמול בחזרה מהלימודים, מהרצאות הערב שהסתיימו אי-שם בתשע וחצי, מצאתי את עצמי בעיצומו של מבול. חיפה הייתה כל כך מוצפת, שהמגפיים שלי פשוט לא שרדו את זה, ועד שחזרתי לפרבר הקטן שלי אי-שם בחלקו הצפון-מזרחי של אזור הקריות, כבר הייתי מקוררת, מצוננת והבעלים העצובים ביותר של צמד מגפיים לא ראויים לשימוש ורגליים ספוגות מים.

כך שהנה לא פלא שהיום אני חולה, מכורבלת מתחת לפוך עם לפטופ, אף אדום ושיער מתקרזל ונראת כמו הוביט עם גישה לטכנולוגיה. מראה משעשע ועצוב גם יחד.

אוף...

החתול כבר לא היה דמיוני.

כנראה שזה היה השינוי הגדול ביותר שהתחולל באותה שנה, ברוכה ומקוללת גם יחד. הדבר לא קרה בפתאומיות כמובן, אלה באיטיות האופיינית לחתולים. תחילה היו אלה החלומות החתוליים שהתגבשו לדבר מה מוחשי יותר מחלום. לאחר מכן, הסקרנות החתולית קיבלה מתאר, גוררת אחריה את החיוך החתולי, שעד כה ריחף בחלל החדר, ומצמידה אותו לדמות ההולכת ונבראת מתוך הדמיון. זה קרה בהדרגה, באיטיות נונשלנטית, כאילו תכנן זאת היקום מלכתחילה. בסופו של דבר התקבל חתול. אוזניים, זנב וקולות חתוליים על כל יללותיהם ונחירותיהם וקריאות ה"מיאו" רבות המשמעות.

ישבנו על הספה הישנה בסלון והבטנו בחתול הטרי שהתגבש מולנו. הדלקתי סיגריה ואתה לגמת עוד לגימה מהקפה המתקרר, שהוכן במקורו עבורי. החתול השיב לנו מבט זהוב, התמתח ודידה לכוון המטבח, כנראה מקווה שמזון החתולים הדמיון שלו חצה גם כן את גבול הדמיון ועבר אל המטבח הקטן והממשי שלנו.

נשפתי את העשן מבין השפתיים וצפיתי בו מסתלסל אל עבר התקרה. הגשם טופף על זגוגית החלון, מביא איתו קור לח ספק נעים וספק מטריד.

"למה בסיפור שלך העיניים שלי תמיד כחולות?"

השאלה קוטעת את חוט המחשבה ספוג הניקוטין שלי ומאלצת אותי לפנות אליך. כנראה שלא רק החתול עזב את קיומו הדמיון ועבר אל הממשות.

" כי כבר יש מספיק גיבורים ירוקי עיניים בעולם הכתוב הזה?"

אבל אתה יודע שזו התחמקות, הדיפת שאלה לא מוצלחת במיוחד. אבל מה אני אמורה להגיד לך? שהצבע הירוק שמור רק לי? לא, גם זו לא האמת המלאה. האמת היא, שהאמת אינה קיימת. בכל מקרה עדיין לא גיליתי אותה בעצמי, וגם אם היא נמצאת אי-שם, היא רחוקה מן התודעה שלי שנות אור מחשבתיות. אתה מביט בי, עדיין מצפה לתשובה ממשית, ואני טובעת בתוך העיניים הכחולות שלך. כחולות כמו הים, עם ניצוצות של טורקיז וגוונים של אפור. כחולות כמו הים שלי, שמרגיע אותי ומנחם, משמח ומעודד. אותו ים שרק בקרבתו אני מסוגלת לחשוב בצלילות.

"כי אני אוהבת את הים." אני עונה לבסוף, ומרגישה את מגע שפתיך על המצח שלי, חותם את שיחתנו הקצרה.

החתול, שאיננו דמיוני עוד, משמיע יללה קולני בעודו הפוך את הקופסה עם הפיצה הקרה ששכחתי על השולחן במטבח.

זו הדרך שלי להתחיל את השנה החדשה, עם חתולים וים ועיניים כחולות, אם כי דמיוניות בלבד, שמביטות בי מעברה השני של הספה.