אוויר

לח וצפוף מרוב אבק

בחדר הישן

בו נזכרתי,

בו הייתי

אם כי עדיין לא.

זה היום הראשון של הסתיו ואני מרגישה אותו באופן רשמי למרות החום והשמש, היתושים, האבק והמחנק. אני יודעת מה עומד לבוא, ומתגעגעת לעתיד הצפוי הזה על כל הטמון בו. זו רק ההתחלה ובהמשך... בהמשך האוויר יתקרר, הלילות יהיו ארוכים יותר, הנשימה קלה יותר, כאבי הראש נסבלים יותר והשינה מתוקה-מתפנקת תחת הפוך. זה יהיה כמו לחזור לחדר בו מעולם לא היית, אבל בו את מכירה כול פינה כי כל זה כבר קרה מתישהו.

זה לא דה-ז'ה-וו, רק אבק של ציפיות מעוד סיבוב של הגלגל.

בעוד חודש. אמצע נובמבר. שלוש שנים למותו.

מוזר שדווקא את התאריך המדויק אני לא זוכרת, למרות שמהלך אותו יום חקוק בזיכרון שלי עד הפרט האחרון כמעט.  אני זוכרת את האשפוז של סבתא שלי בבית החולים בגלל דלקת כליות, את העובדה שהייתי בחופשה כלשהי (בגלל חג או מחלה), את כאב הראש שהביא עמו השינוי הפתאומי במזג האוויר, את הקרירות, הלחות, טפטוף הגשם, השפעת הקלה שחטפתי. אני זוכרת שהייתי בבית של ההורים, מבקרת לכבוד החג, קצת חולה, קצת עייפה, שרויה במצב רוח לא מוגדר. הטלפון הראשון בישר לי שסבתא אושפזה בבית החולים, אבל אני התבקשתי לא להגיע כי במילא המיון עמוס וכנראה שלא יאשפזו אותה וחוץ מזה אני חולה אז למה להדביק אחרים. הטלפון השני בישר לי שסבא נלקח לבית החולים גם הוא, אירוע קרדיולוגי, ושוב התבקשתי להישאר בבית.

"אבל מי נמצא איתו?"

"אף אחד."

"אז אני באה."

"לא צריך."

"אבל אולי הוא צריך משהו או לא מבין את מה שאומרים לו."

"זה בסדר. לא צריך."

ניתוק ואני רצה לשירותים, מקיאה את תערובת התה-לימון-דבש ששתיתי בבוקר, שוטפת את הפנים, מביטה ביצור החיוור שבוהה בי מן המראה, עור לבן, שפתיים רועדות, עיניים עצומות למחצה ושביל בוהק של דם שנוטף לו מהאף. הכול מסתחרר סביבי וזו כנראה השפעת שאשמה בהכל ואולי, אולי אני פשוט יודעת, מרגישה באיזה חוש סמוי שהוא לא יחזור.

טלפון נוסף ועוד בקשות להישאר בבית, לא לדאוג, כולם עם סבתא בבית החולים, הכול יהיה בסדר. עכשיו אני יודעת בוודאות ומשהו בתוכי מתכווץ ומתרחב בו זמנית ועל קצה הלשון עומד טעם של צער מהול בהקלה ולרגע אני מרגישה כמו בן אדם רע, אבל בזה שאחריו אני מרגישה כמו בן אדם. פשוט בן אדם, ללא דימויים וגינונים מיותרים. סוף סוף.

מספרים לי באופן רשמי רק בערב כשהחום שלי גולש מעל גבול ה-38 מעלות הידידותי והתה עם הלימון והדבש מתערבב עם דמעות ואקמול ושוב אותה תחושת הקלה קטנה מעקצצת אי-שם בזוויות העיניים ובין פעימות הלב.

הרודן הביתי הלך לו, אותו אחד שהנחיל משטר של טרור מתמיד בבית, אותו אחד שלא ידעתי להתמודד איתו, לא באמת. אבל יחד איתו הלך גם סבא, הסבא שלי, אותו אחד שגידל אותי ולקח אותי לגני חיות ופרקי שעשועים כשהייתי בת חמש.

לכל מטבע יש שני צדדים, אבל אני יכולה להבטיח שהמשפט אינו תקף למטבעות בלבד. היה בו מן הטוב, אבל הרבה יותר מן הרע ועכשיו כבר דבר מזה לא נשאר, שום דבר פרט לרסיסים של זיכרונות, תחושות וקווי אופי שהוטבעו בהשפעתו בילדה שמעולם לא הייתה חזקה מנטלית, שגדלו והתפתחו יחד איתה ולצערה לא עזבו.

שלוש שנים למותו ומשהו בי כבר מתחיל להחלים, הילדה הפנימית מתחילה להרגע והתודעה לברור את הרגעים שהיא מעדיפה לזכור. עדיין יש הרבה מן הרע, אבל גם הטוב הולך ומתרבה לו והתערובת שמתקבלת זו תערובת הזיכרונות שלי המהולה בהקלה קלה.

אני כבר אמורה להיות בוגרת יותר בעניין הזה, שקולה יותר, הגיונית. אבל במקום הבגרות השקולה שהייתי רוצה לגייס אני מרשה לילדה הפנימית נטולת ההיגיון לזקוף ראש ולעשות ברגשות שלי כבשלה.

בדרך כלל אני לא עד כדי כך נוראית.

מבטיחה.

בחג הזה אני נשארת בבית, בבית של ההורים ליתר דיוק, אותו בית עמוס רהיטים, פסלונים, קישוטים ופרטי יתר אי-שם בצפון הקצת יותר רחוק, בכל מקרה יחסית לחיפה אהובתי. ההורים נוסעים כהרגלם לחגיגות ראש השנה בביתם של קרובי משפחה מהמרכז ואני נשארת מאחור כדי לטפל בסבתא שלא מסוגלת לעבור נסיעות ארוכות בשלום. האמת היא שגם אני עם נסיעות ארוכות לא מסתדרת כרגע, כל כאבי הראש, הבחילות ויתר הדברים ה"חביבים" שיש לי הופכים אותי ללא כשרה להמצאות ממושכת במכונית נוסעת, בעיקר באחת שעל בטוח הולכת להיתקע  בפקקים החגיגיים שמאפיינים כל כך את הכבישים בראש השנה.

אז אני בונה על ערב שקט בבית, על מרתון סרטים או סדרות ובקבוק של בירה קלה, שאומנם לא מומלץ לשלב עם הכדורים שלי, אבל אני אסתדר. בתור ארוחת חג אני אארגן לי בורקסים ביתיים, סלטים וגלידת וניל לקינוח, ובתור ספורט שנועד להוריד את הקלוריות החגיגיות – ריצה אחת לשעה אל עבר חדרה של סבתא כדי לבדוק אם הכול בסדר, האם היא צריכה משהו ומתי הייתה הפעם האחרונה בה היא בדקה את לחץ הדם ורמת הסוכר.

אלה התוכניות העיקריות שלי לחג הזה, זו נקודת הזינוק שלי לפתיחת השנה החדשה, ובינתיים אני כנראה אשוטט כאן ברחבי ישרא ואשאיר ברכות קטנות לחג בבלוגים שונים. האמת היא שאת מנהג הברכות סיגלתי לעצמי לפני כמה שנים טובות ולמזלי הגדול השתפרתי לא מעט מאז, בכל עניין כתיבת הברכות that is. פשוט כשאת בת טיפש-עשרה, גם אם אחת שכבר מנסה את מזלה בכתיבת שירה וסיפורת קלה, הברכות החגיגיות שלך בכל זאת לא משהו ולרוב מסתכמות ב"שתהיה לכולם שנה טובה ומוצלחת, בה נהיה לראש ולא לתחת". אחרי הכול בואו נודה ש"תחת" מתחרז ל"מוצלחת" בצורה הרבה יותר טובה מאשר "זנב" ועוד מבלי לפגוע במשמעות הכללית של הברכה. אז נכון להיום התקדמתי כמה צעדים טובים הרחק מחריזת ה"תחת" שלי והברכות שאני משאירה הן יותר אישיות או לפחות יותר מעמיקות ואולי פשוט יותר רגועות יחסית להתפלספות ממנה סבלתי בגיל העשרה.

אז זהו זה, אלה כל תוכניותי. לא משהו גרנדיוזי במיוחד, אני יודעת, אבל זה מה יש. מקווה שאתם חוגגים בצורה יותר מרשימה מזו.

ולסיום אני רוצה לאחל לכולנו שנה טובה, ברוכה ומבורכת, שלא נאבד את הראש, שלא ניפול וננחת על התחת ואם בכל זאת הדבר הנורא הזה יקרה, נדע לקום ולהמשיך בדרכנו ללא בעיות. אני רוצה לאחל לכולנו שגם בשנה הבאה עלינו, בתקווה לטובה, לא נשכח לחלום ולהגשים את חלומותינו, לשמוח גם בדברים הקטנים ביותר, לחייך ולהאיר את העולם הזה בחיוכנו, להפיץ את השמחה שלנו ולהדביק בה אחרים. אני מאחלת לכולנו שנהיה טובים יותר וסלחניים יותר כלפי אחרים וכלפי עצמנו, שנעזור לאחרים ולא נתבייש לקבל עזרה בעת הצורך ובגדול שיהיה לנו טוב ושגם אנחנו נהיה אנשים טובים, קצת יותר טובים יחסית למה שהינו בשנה שחלפה.

נ.ב

"פוסט תודה" קצר שאני מקדישה לכל הקוראים שעברו בבלוג שלי אי-פעם, שעודדו, תמכו או פשוט היו פה נמצא ממש כאן. תקראו אותו, הוא בשבילכם.

וזהו.

שנה טובה.