לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


קומץ אופטימיות, קורטוב תלונות ומחלה אחת שצריך להתמודד איתה...

Avatarכינוי:  פונד - הבלוג הישן

MSN:  נופ, אין.




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2012    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
30      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

הייתי רוצה...


הייתי רוצה גשם קיצי, חם המלווה בעננים כהים, לחות גבוהה, ברקים ורעמים וריח אוזון שמחליף את ריח האבק שנשטף מהאוויר.

הייתי רוצה ללבוש בגדים בהירים ולצאת החוץ, להרגיש את הטיפות הכבדות של הגשם הקיצי פוגעות בי, להרטב עד לשד העצמות ולחייך.

הייתי רוצה שכל זה יקרה, אולי מחר, אולי מחרתיים ואולי פשוט בעתיד הקרוב והלא מוגדר, כי זו תהיה ההוכחה לכך שמשאלות באמת יכולות להתגשם.

 



 

 

זה מה שהייתי רוצה...

נכתב על ידי פונד - הבלוג הישן , 30/7/2012 21:53   בקטגוריות גשם, וידויים, חשק רגעי, מעט אופטימיות, קיץ  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פּוֹנד ב-4/8/2012 11:09
 



זיכרון של קיץ


זה סוף הקיץ והלחות איומה. כל כך חם ומחניק ש"לנשום" זו משימה קשה מדי, אך בכל זאת נושמים כי זה לא שיש למישהו ברירה של ממש. אני בחוץ, במדשאה הקטנה שעל יד הבית, אותה מדשאה שבמרכזה עץ תות גדול ועתיק. הרגליים היחפות מתחפרות בדשא, מועכות את התותים הכהים שצנחו מהענפים אל האדמה, בשלים ועסיסיים. כל מה שאני רוצה זה לטפס על העץ, להיאחז בענפים ולעלות עוד ועוד, לא להתחשב כלל בפחד הגבהים המטורף שיש לי. אני רוצה להגיע אל התותים, להתיישב על ענף ולאכול אותם, להרגיש את העסיס זורם מבין האצבעות. זה חלום של ילדים בני שש, וזה בדיוק הגיל שלי לא פחות ולא יותר, כך שגם החלומות שלי בהתאם. חלומות על תותים וטיפוס על עצים.

 

השמים מתכהים במהירות, עננים כבדים מכסים כל פיסת תכלת וטיפות כבדות וחמות מתחילות לצנוח על הארץ. זה גשם של סוף-הקיץ, פתאומי ולא צפוי. הטיפות שמגיעות אל האדמה מתערבבות במיץ של התותים המעוכים, האוויר מתמלא בריח מתוק. ברק. רעם. הגשם הופך לסערה. זו סערה של סוף הקיץ, חמה ומפחידה, ואני ממקום המסתור שלי תחת עץ התות מקווה שלא יפגע בי ברק. זה פחד של ילדים בני שש. במיוחד כאלה שסבא מספר להם על אנשים שמתו מפגיעת ברק, וזה בדיוק הסבא שלי לא פחות ולא יותר, כך שגם הפחדים שלי בהתאם. פחדים מברקים ורעמים וסערות קיציות לא צפויות.

 

פתאום מישהו תופס את היד שלי, מושך אותי אל עבר בניין בן חמש קומות. זו בת הדודה המבוגרת שלי, גבוהה ובלונדינית. היא צורחת עלי, על כך שאסור לי לעמוד מתחת לעץ כשיש סערה. זה מסוכן. הסבא שלי הוא גם הסבא שלה, כך שגם לה יש את אותם הפחדים על אף העובדה שהיא בת תשע. פחדים מברקים ורעמים ועצי תות.

 




אם המלל הזה נראה מוכר למישהו, כנראה שיש לכך סיבה...

 


ואם כבר, אז כבר...

אני ארשה לעצמי לזרוק גם לכאן שאלה שמופנת לקהל הרחב:

 

מה היה פחד הילדות הכי גדול שלכם?

 

לי, כפי שהזכרתי בקטע, היו שני פחדים: פחד גבהים, שמלווה אותי עד היום, ופחד מברקים.

נכתב על ידי פונד - הבלוג הישן , 8/3/2012 15:32   בקטגוריות בית, גשם, זכרונות, קיץ, פחד, רגשות, ילדות  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פּוֹנד ב-9/3/2012 12:33
 



אני...


אני צריכה ללמוד, באמת שצריכה. אחרי הכל, מועדי ב' בדרך אלי, מתקדמים במהירות על ואני אמורה לפצוח בהכנות נמרצות. אבל מזג האוויר מרדים מעט, הגשם מפתח בי את החשק לבנות ארמון מכריות ושמיכות פוך ולפרוש לשם עד להודעה חדשה. גם ההתקף שאומנם הולך ומתפוגג לו כרגע לא בדיוק תורם למצב הרוח שלי.

 

אז בעודי שורה במלנכוליה ילדותית ומטופשת שכזו, נזכרתי פתאום במשימה קטנה מאיזו הרצאה: לכתוב עשרה משפטים שמתחילים ב"אני" שמתארים אותי, ומשום מה החלטתי להעביר את התרגיל הזה לכאן. אומנם אני לא הולכת לכתוב עשרה משפטים שיסכמו אותי וינסו להעביר את המהות שלי כאדם. לא. אני מעדיפה להתמקד בעשרת המשפטים הראשונים שקופצים לי לראש ושמתחילים במשפט אני. זה אומנם יהיה תיאור שלי, אם כי אפילו הביטוי "קצה הקרחון" לא יתאר אותו כמו שצריך. אולי "קצה הקרחון" של האני ברגע הספציפי הזה? אולי.

 

  1. אני בת אדם. לא, זו לא אמירה פמיניסטית. רק כיפוף כל של הביטוי תוך שינוי מגדרי, זה הכול. כדי שיתאים קצת יותר לפיגורה.
  2. אני ילדה בנפש. תמיד הייתי ותמיד אשאר. לטוב ולרע שבכך.
  3. אני נוטה קלות לציניות. קלות אך בכל זאת על גבול הכלבתיות לפעמים. כי רק אני מסוגלת להגיד "בוקר טוב" עם חיוך מתוק וכל כך הרבה "לך תמות בפנים", בכל מקרה אם לשפוט לפי פרצופו של ידידי הברברי.
  4. אני חובבת מושבעת של קפה. לכן אני בוכה על כך שברגעים אלה, לי ולקפאין אסור להיות חברים. דם דליל מדי. אוף.
  5. אני מאמינה שמרבית האנושות נוטה אל הביסקסואליות. ואוהבת למצוא רמזים לכך אצל בני אדם שאוהבים לטעון שהם סטרייטים. זה משעשע בניחוח עדין של "אמרתי לך".
  6.  אני אוהבת לקרוא. כי אני כמעט טובה בזה. וגם כי זה תענוג.
  7. אני אוהבת לכתוב. כי אני מקווה שביום מן הימים אהיה טובה גם בזה. וכי זו דרך לסחוט את המחשבות מהראש ולזכות במעט שקט.
  8. אני לא מצליחה להבין איך אדם שלא קרא לפחות מעט מהכתבים של הפילוסופים המערביים בני המאות ה-18 וה-19 או מכיר את העקרונות שבבסיס תורת הזן אמור לרדת לעיקר הרעיונות המסתתרים ב"אלגנטיות של קיפוד" וליהנות מההומור המתפלסף מעט המאפשר למילים: קאנט, חתול ושואב אבק להופיע במשפט אחד.
  9. אני מרגישה כמו פוסטמה סוג א' כשאני כותבת דברים בסגנון של משפט מס' 8
  10. אני מרגישה מאוד רגועה כשאני כותבת סימניות קנג'י. טוש ירוק על דף לבן ואפס מחשבה. מעניין אם ככה מרגישים כשעושים מדיטציה.



 

אני.

ככה קצת.

אפילו לא על הקצה של קצה המזלג.

נכתב על ידי פונד - הבלוג הישן , 18/2/2012 18:03   בקטגוריות בריאות, גשם, דעה אישית, הרגלים רעים, חשק רגעי, חורף, טלויזיה, לימודים, רצוי להתייחס בהומור  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של פּוֹנד ב-19/2/2012 21:35
 




דפים:  
35,286
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפונד - הבלוג הישן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פונד - הבלוג הישן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)