זה סוף הקיץ והלחות איומה. כל כך חם ומחניק ש"לנשום" זו משימה קשה מדי, אך בכל זאת נושמים כי זה לא שיש למישהו ברירה של ממש. אני בחוץ, במדשאה הקטנה שעל יד הבית, אותה מדשאה שבמרכזה עץ תות גדול ועתיק. הרגליים היחפות מתחפרות בדשא, מועכות את התותים הכהים שצנחו מהענפים אל האדמה, בשלים ועסיסיים. כל מה שאני רוצה זה לטפס על העץ, להיאחז בענפים ולעלות עוד ועוד, לא להתחשב כלל בפחד הגבהים המטורף שיש לי. אני רוצה להגיע אל התותים, להתיישב על ענף ולאכול אותם, להרגיש את העסיס זורם מבין האצבעות. זה חלום של ילדים בני שש, וזה בדיוק הגיל שלי לא פחות ולא יותר, כך שגם החלומות שלי בהתאם. חלומות על תותים וטיפוס על עצים.

השמים מתכהים במהירות, עננים כבדים מכסים כל פיסת תכלת וטיפות כבדות וחמות מתחילות לצנוח על הארץ. זה גשם של סוף-הקיץ, פתאומי ולא צפוי. הטיפות שמגיעות אל האדמה מתערבבות במיץ של התותים המעוכים, האוויר מתמלא בריח מתוק. ברק. רעם. הגשם הופך לסערה. זו סערה של סוף הקיץ, חמה ומפחידה, ואני ממקום המסתור שלי תחת עץ התות מקווה שלא יפגע בי ברק. זה פחד של ילדים בני שש. במיוחד כאלה שסבא מספר להם על אנשים שמתו מפגיעת ברק, וזה בדיוק הסבא שלי לא פחות ולא יותר, כך שגם הפחדים שלי בהתאם. פחדים מברקים ורעמים וסערות קיציות לא צפויות.

פתאום מישהו תופס את היד שלי, מושך אותי אל עבר בניין בן חמש קומות. זו בת הדודה המבוגרת שלי, גבוהה ובלונדינית. היא צורחת עלי, על כך שאסור לי לעמוד מתחת לעץ כשיש סערה. זה מסוכן. הסבא שלי הוא גם הסבא שלה, כך שגם לה יש את אותם הפחדים על אף העובדה שהיא בת תשע. פחדים מברקים ורעמים ועצי תות.

אם המלל הזה נראה מוכר למישהו, כנראה שיש לכך סיבה...

ואם כבר, אז כבר...

אני ארשה לעצמי לזרוק גם לכאן שאלה שמופנת לקהל הרחב:

מה היה פחד הילדות הכי גדול שלכם?

לי, כפי שהזכרתי בקטע, היו שני פחדים: פחד גבהים, שמלווה אותי עד היום, ופחד מברקים.