בעקבות הפוסט הזה של האדון איקס, החלטתי לעשות רשימה קטנה של בלוגרים שהצליחו לפלס את דרכם אלי הישר ללב דרך המסך והמקלדת. אלה הבלוגרים הראשונים עליהם אני חושבת בקונוטציה של ישרא. אלה האנשים אותם "אני קוראת", כפי שמתבטאים כאן בבלוגוספרה, גם אם לא תמיד מגיבה לפוסטים שלהם. אלה הם התומכים האישיים שלי, המשענת הווירטואלי שתומכת בי בהתמדדות היומית על הכאב, והם פשוט אלה שתמיד כאן.

TheEscapist - המקסימה והדואגת, שמגיעה לכאן בעיקר כדי לשאול איך אני מרגישה ולאחל לי החלמה ובריאות.

lily_ kane - האומנית המרתקת בעלת אחת הנשמות היפות ביותר שפגשתי אי-פעם. וחסר לך, יקירה, אם תתווכחי!

איקס - שפשוט תמיד שם בשבילי, ולמרות שלא פעם הדעות שלנו בנושאים שטותיים כאלה ואחרים שונות במלוא המובן, הוא זה שמקשיב ("קורא את" ליתר דיוק) לתלונות הפחות שטותיות שלי.

Enzo - החייכן והפוטוגני (), שתמיד יודע לעודד ושאותו אני מכירה באופן ישראבלוגי כבר במשך כמה שנים וכמה בלוגים.

 רון - שיודע להגיד את מה שהכי צריכים לשמוע ברגע נתון ועוד יותר לחלק מחמאות.

Boy Anachronism - אחד האנשים החזקים ביותר שיצא לי להכיר. צפויים לך דברים גדולים בחיים האלה, אני בטוחה בזה.

האמת היא שישנם עוד בלוגרים שהצליחו לתפוס מקום בלב שלי ואני יכולה להוסיף עוד עשרה כינויים לפחות לרשימה זו מבלי למצמץ, אבל צריך לעצור מתישהו ואי-אפשר להמשיך ולכתוב לנצח, בכול מקרה לא את אותו הפוסט.

אז לאלה שרשומים כאן וגם אלה שלא, אלה שקוראים את הבלוג שלי, אלה שמגיבים, אלה שאת הבלוגים שלהם אני קוראת, אלה שיודעים לתמוך ואלה שיודעים לשתף - תודה לכולכם על זה שאתם קיימים ועל זה שאתם אתם. אני מקדישה לכם את הפוסט הזה ואשמח אם תקדישו פוסט דומה לבלוגרים שמצאו מקום בחייכם, הישראבלוגיים או אלה שמחוץ לישרא. בקיצור איך שאומרים, תעבירו את זה הלאה.

שלכם, אמטיסט.

(או פונד, או ליז, או ההיא שמתבכיינת ללא הרף על כאבי ראש ומחלות נוירולוגיות...

 או ההיא עם גווני התכלת החדשים בשיער הערמוני-כהה. אה הא, למרות הגיל הלכתי על התרגיל והתחדשתי לי.)

במבט לאחור באמת צדקו כול אלה שאמרו שהאקס היה בטוח שאני שק החבטות האישי שלו, במובן המטפורי והמנטלי, למזלי לא המילולי הפיזי. הוא ללא ספק אהב להתעלל, והחלק העצוב ביותר הוא שלא היה מודע לכך. אהב להתעלל, אבל חשב שהוא בסה"כ אהב. תמיד ידעתי שמהצד רואים יותר טוב, ומה אני כבר יכולה להגיד - הצדדים באמת ראו טוב יותר, והצדדים צדקו.

"שק חבטות" הוא ציטוט מדויק של צד חיצוני שקלט מה הולך הרבה לפני ודאג להזהיר.

חבל שלא הקשבתי כבר אז.

מזל שהבנתי בעצמי זמן קצר לאחר מכן.

סוף סוף אני יכולה לכתוב את זה, למרות שקיים סיכוי שהוא עדיין משוטט כאן מדי פעם, מחטט בפיסות החיים שאני מציגה ואז מפיץ ברבים כדי להתנקם בי כמו ילד קטן שנעלב על זה שבפעם האחרון בה עזב כבר לא רציתי לקבל אותו חזרה.

האמת היא שהלב שלי דופק בטירוף עכשיו כשאני כותבת את המילים האלה, למרות שאני מאמינה שאני אישה חזקה למדי וכבר עברתי דברים לא קלים, התמודדתי איתם. אבל הוא מגודל ולא צפוי ואני קטנה ונשברת בקלות. בכול המובנים ולמרות החוזק. וזה מפחיד.

זה אחד מחוקי ישרא הלא כתובים - אם כתבת פוסט שמח, רוב הסיכויים שתזכה למעט יחס. לעומת זאת אם כתבת פוסט עם טעם מריר או בניחוח עצבות, דווקא תזכה להרבה.

אני רואה את התופעה הזו גם בבלוג שלי. בכל פעם שאני מעזה לבטא אופטימיות, תקווה או פשוט שמחת חיים, מספר התגובות המקסימלי לפוסט מסתכם בשתיים או ארבע סה"כ, לכל היותר שש. אבל אם זה פוסט שמלא בתלונות (כי עם כל הכבוד במצבי יש על מה להתלונן, וזה אפילו מוצדק. כולל אישור חתום בידי רופא, לא פחות ולא יותר), או בשחרור קיטור על נושא זה או אחר, במקרים כאלה התגובות צוברות תאוצה ומתרבות כמו פטריות אחרי גשם.

לדעתי, זו תופעה מעניינת למדי. מצד אחד תומכים בזה שרע לו, אבל מצד שני לא שמחים בשמחתו של אחר. אולי יוצאים מן ההנחה שהכל במילא בסדר אצלו, אז מה הטעם לתמוך. אולי פשוט מעדיפים להתייחס רק לחסרי המזל, תהיה הסיבה אשר תהיה. ואולי בעצם לא נעים לנו לראות שמחה של אחרים כי במקרה בדיוק באותו הרגע אנחנו בעצמנו לא שמחים במיוחד. אולי? אולי. אני את התשובה לא יודעת, אפילו לא יכולה להתחיל ולנחש ברצינות, אבל בכל מקרה זה מעניין בעיני, אולי דווקא בגלל חוסר ידיעת ההסבר לתופעה.

ומה איתי? במידה וישנם כאלה שמתעניינים, וגם אם אין כאלה נראה לי שכדאי לעדכן את המצב הכללי להשוואה עתידית.

לעת עתה אני חיה,

נושמת,

כואבת,

מחייכת למרות שלרגע נתון זו פעולה שגורמת לכאב מסוים,

לומדת "הטיות" של פעלים ושמות תואר ביפנית,

עייפה מעט,

אופטימית למדי,

מקווה שיהיה טוב ובקרוב, כי בחיי שאחרי כל מה שעבר עלי לאחרונה המציאות הזו חייבת לי פיצוי.

שיהיה לכולנו שבוע רגוע, קיצי וטוב.