אני ממשיכה לנבור בארכיון, אותו אוסף של שירה וסיפורת שהזכרתי בפוסט הקודם (שנכתב ממש לא מזמן, אז סליחה אבל אני לא יכולה להתאפק ולכן מרשה לעצמי לכתוב פוסט נוסף), ומוצאת שם דברים שללא כל ספק מעלים לי חיוך על הפנים. יש שם רמות שונות של כתיבה וסגנונות שונים, גם נושאים יש לא מעט: דת, טבע, אהבה, אומנות, ריקוד, שגעונות אישיים. בקיצור, חפירה ארכיאולוגית קטנה ולא משעממת.

אחד מהדברים שמצאתי בארכיון הזה הוא סיפור קצר מעט מוזר, בעצם מדובר באגדה, אגדה שאומנם מספרת על ממלכה ונסיכה וגם על דרקון ואביר אבל בשום פנים ואופן לא יכולה להיות מוגדרת כאגדה שיגרתית. השם שלה הוא שם מאוד פשוט: "אגדה" והיא הולכת פחות או יותר כך:

אגדה

לפני הרבה הרבה שנים, בממלכה רחוקה ומעט מעורערת כלכלית וגם פוליטית, היה הייתה נסיכה. מאז שהייתה עוד פעוטה מלכותית, חשקה הנסיכה בדבר אחד מסוים – היא רצתה דרקון, דרקון משלה עם כנפיים, קשקשים בוהקים, נשימת אש וכל יתר הדברים שיש בדרך כלל לדרקונים.

יום אחד, שככל הנראה היה גם יום הולדתה של הנסיכה ויום חגיגות רשמי בממלכה, קיבלה הנסיכה את המתנה אותה תמיד חלמה לקבל.  סוף כל סוף היה לה דרקון משלה. הדרקון היה קטן וירוק, היו לו קשקשים קטנים בוהקים וירוקים וכנפי קרום קטנות וירוקות ועיניים ירוקות כמו הדשא שדמו מאוד לעיני הנסיכה עצמה.

עבר זמן והנסיכה גדלה, גם הדרקון גדל, אבל הממלכה לעומת זאת לא רק שלא גדלה, אלא גם החלה להצטמצם. המצב הכלכלי הדרדר ובעקבותיו גם המצב הפוליטי או שאולי היה זה בעצם המצב הפוליטי שהדרדר וגרר אחריו את המצב הכלכלי. איש אינו יודע בוודאות והאמת שאין זה משנה כי התוצאות יכלו להיות זהות בכל אחד מהמקרים, והתוצאות האלה היו: הרס הממלכה. הנתינים עזבו את הממלכה בהתחלה כיחידים ולאחר מכן בקבוצות גדולות, הבניינים נהרסו, הפוליטיקאים והכלכלנים נסו על נפשם בעודם 'מצילים' סכומי עתק שנלקחו מן האוצר המלכותי, מגדלים קרסו, חצרות הוזנחו וצמחים גדלו פרא. ערב אחד הלך המלך לעולמו והמלכה הלכה אחריו בבוקר, כנראה  לא רצתה להשאירו לבד במקום חדש. עד סוף אותו שבוע כולם נעלמו כלא היו. כולם פרט לנסיכה. היא נשארה במקומה, בחורבות ארמונה והדרקון נשאר איתה.

עבר זמן...

הנסיכה נשארה בממלכה שכבר מזמן פסקה מלהיות ממלכה, ולא היה לה דבר פרט לשמלת משי לבנה שלבשה,  מסרק מוזהב בעזרתו הברישה את שיערה הארוך ודרקון ירוק שתמיד נשאר לידה מוכן להגן עליה אף במחיר חייו. במהלך היום הייתה מטיילת בין החורבות ובשדות הפרא שצמחו וגדלו והתפשטו לכל עבר, והדרקון תמיד הלך אחריה מגן עליה משודדים ומחיות טורפות ודואג שלא תדקור את אצבעותיה כאשר הייתה קוטפת וורדי בר. בלילה הייתה הנסיכה ישנה בחדר היחיד בראשו של המגדל היחיד שעוד עמד על תלו, והדרקון שמר עליה והגן עליה מסיוטים, מחלומות רעים ומיתושים קטנים שהיו מתגנבים דרך הרשת שכיסתה את הצוהר הקטן.

עוד זמן עבר...

ברחבי העולם החלה להתפשט שמועה. אותה שמועה שנהייתה אט אט לאגדה שסיפרה על נסיכה שחיה בממלכה הרוסה. הנסיכה, כך נאמר באגדה, כלואה במגדל גבוה והשובה האכזר שלה הוא דרקון עצום מימדים ונושף אש. האגדה גם תיאר בפרטים רבים את יופייה של אותה נסיכה והן את יופיים של האוצרות עליהם שומר הדרקון: כסף, זהב ואבני חן.

גברים רבים: אבירים, נסיכים, דוכסים, נפחים, רועי צאן ואפילו שוטה כפרי אחד, רצו להציל את הנסיכה והן את האוצרות. אך על האחרון איש מהם מעולם לא דיבר בקול רם.  האבירות והרצון להציל את העלמה במצוקה פשטו בכל. עד שיום בהיר אחד, אביר אצילי, מיומן וחזק שהכיר מקרוב את אומנות הלחימה ושלט ללא דופי הן בחרב והן בקשת, החליט להשאיר את מלאכת  הדמיון לחלשים ממנו ויצא לעבר הממלכה הנטושה. אביר זה היה ככל האבירים שהיו לפניו וככל הנראה דמה גם לכל אלה שיבואו אחריו. היו לו שריון נוצץ, חרב חדה, סוס לבן והרגל קבוע לפעול לפי הנורמות המקובלות וההיגיון הבריא. אותו היגיון ואותן נורמות אמרו לו שאם הייתה נסיכה, היה מגדל והיה דרקון – היה צורך באביר שיציל את הנסיכה מהדרקון וייקח את הנסיכה הרחק מהמגדל, ואז היה אמור להגיע שלב ה"אושר ועושר עד עצם היום הבא".

עבר זמן נוסף, רק שהפעם היה מדובר בפרק זמן קצר (יחסית), והיה זה בעצם הזמן לו היה זקוק האביר על מנת להגיע אל הממלכה ההרוסה...

בוקר בהיר  אחד ישבה הנסיכה באחד מגני הפרא שלה ושזרה זר פרחים גדול עבור הדרקון. הדרקון נמנם בצל. לפתע נשמע מרחוק קול פרסות. הנסיכה נעמדה על רגליה וגם הדרקון נעמד על ארבעת רגליו החזקות, הוא מילא את ריאותיו באוויר מרגיש את הגופרית מבעבעת בנשימתו, אך לא הספיק לנשוף אף לא נשיפה אחת. חץ מתכתי דקיק נורה לעברו ופגע ישירות בין עיניו, הישר בנקודה הפגיעה היחידה בראשו של הדרקון, והדרקון נפל לארץ.

"לא!"

צעקה הנסיכה, אך היה מאוחר מדי. מתוך צמחיית הפרא שכיסתה את כל האזור הופיע אביר ובידו חרב חדה. בהנפה אחת של אותה חרב כרת האביר את ראש הדרקון וטיפות ארגמניות של דם ניתזו לכל עבר מכתימים את שמלתה הלבנה של הנסיכה שקפאה במקומה מרוב הלם.

לאחר כמה שניות ההלם עבר והנסיכה נפלה על ברכיה. ידיה היו מכוסות בדם וכך גם בגדיה ושיערה. מולה עמד אדם שלפני שניות אחדות רצח את המגן שלה, וכעת אותו אדם דיברה על גבורה ועל הצלה, על יופייה שלה ועל אכזריות המפלצת.

"מפלצת?!" אמרה לפתע הנסיכה בקול רועד "מפלצת אתה אומר?!" קולה הלך והתחזק מרגע לרגע "אתה המפלצת! אתה המפלצת! למה עשית את זה?! איך יכולת?! הסתלק מכאן! הסתלק! מפלצת!"

והאביר הסתלק ואפילו לא לקחת עמו את הנסיכה. אחרי הכול, מה כבר יעשה עם נסיכה שאיבדה את שפיותה מרוב שמחה לאחר שהציל אותה מהחיה הנוראית.

הנסיכה נשארה לעמוד בין ההריסות. כעת לא נותר לה דבר. כבר לא הייתה לה ממלכה ולא היו לה משרתים, לא היו לה לא אמא ולא אבא ולא מיטת אפריון, אפילו השמלה שלה כבר לא הייתה לבנה. אומנם נשאר לה עדיין מסרק הזהב, אבל מה כבר שווה מסרק מזהב, אם איבדת לנצח את החבר היחיד שלך.