שלושה דברים טובים שקרו לאחרונה:

1. יצאתי בתחושה טובה מהמבחן ביפנית, וזה דבר גדול. בחיי.

2. קיבלתי כמתנת סיום שנה א' צמד ספרים שישתלבו מצויין באוסף הקטן והביזרי שלי:

    "הפיל נעלם" של הרוקי מורקמי ו-"ישנה" של בננה יושימוטו.

3. גיליתי שאתמול המקפיא התמלא באופן פלאי (טוב, לא פלאי יתר על המידה) בגלידות. בדיוק מה שאני צריכה בתקופת המבחנים הזאת.

בהצלחה לכל הסטודנטים שביננו.

ולא משנה מה, אל תפסיקו לחייך.

כרגע, ברגעים אלה ממש, יש בי את החשק להמצא באורך פלאי כלשהו בחוף ים מהסוג שרואים בעיקר בפרסומות של תיירות ונופש. חול לבן, ים תכלת בהיר-בהיר עם בוהק קל של טורקיז, בקתת עץ עם חלונות גדולים ווילונות לבנים מכותנה פשוטה שמתנופפים בבריזה המלוחה.

אני רוצה לשחות, להשתזף באיטיות, להרגיש את השיער האדמוני מתבדר ברוח כמו להבות אש, לרבוץ בערסל עם ספר טוב ולשתות קוקטיילים עם פירות טרופיים, להביט בגולשים השחומים ולחייך אליהם בכל פעם שיפנו לעברי מבט.

אני רוצה חופש קיצי ועצל, מפנק, אנוכי מעט ושיכור קלות. ללא כאבי ראש, ללא התקפים, ללא לימודים, ללא דאגות. רק אני והים שלי, וכמובן כל הטוב הנלווה אליו.

זו הפנטזיה הקיצית הקטנה שלי, פנטזיה על חופש, וכעת אחרי שהורדתי אותה מהלב/הראש/התודעה אחזור להכנות למבחן באנתרופולוגיה.

חומר לימוד - המון.

כוח - אפס.

זמן - בלחץ.

קיץ קיצי לכולם, ולי בתקווה בצלחה.

רות סוף.

זה אחד מחוקי ישרא הלא כתובים - אם כתבת פוסט שמח, רוב הסיכויים שתזכה למעט יחס. לעומת זאת אם כתבת פוסט עם טעם מריר או בניחוח עצבות, דווקא תזכה להרבה.

אני רואה את התופעה הזו גם בבלוג שלי. בכל פעם שאני מעזה לבטא אופטימיות, תקווה או פשוט שמחת חיים, מספר התגובות המקסימלי לפוסט מסתכם בשתיים או ארבע סה"כ, לכל היותר שש. אבל אם זה פוסט שמלא בתלונות (כי עם כל הכבוד במצבי יש על מה להתלונן, וזה אפילו מוצדק. כולל אישור חתום בידי רופא, לא פחות ולא יותר), או בשחרור קיטור על נושא זה או אחר, במקרים כאלה התגובות צוברות תאוצה ומתרבות כמו פטריות אחרי גשם.

לדעתי, זו תופעה מעניינת למדי. מצד אחד תומכים בזה שרע לו, אבל מצד שני לא שמחים בשמחתו של אחר. אולי יוצאים מן ההנחה שהכל במילא בסדר אצלו, אז מה הטעם לתמוך. אולי פשוט מעדיפים להתייחס רק לחסרי המזל, תהיה הסיבה אשר תהיה. ואולי בעצם לא נעים לנו לראות שמחה של אחרים כי במקרה בדיוק באותו הרגע אנחנו בעצמנו לא שמחים במיוחד. אולי? אולי. אני את התשובה לא יודעת, אפילו לא יכולה להתחיל ולנחש ברצינות, אבל בכל מקרה זה מעניין בעיני, אולי דווקא בגלל חוסר ידיעת ההסבר לתופעה.

ומה איתי? במידה וישנם כאלה שמתעניינים, וגם אם אין כאלה נראה לי שכדאי לעדכן את המצב הכללי להשוואה עתידית.

לעת עתה אני חיה,

נושמת,

כואבת,

מחייכת למרות שלרגע נתון זו פעולה שגורמת לכאב מסוים,

לומדת "הטיות" של פעלים ושמות תואר ביפנית,

עייפה מעט,

אופטימית למדי,

מקווה שיהיה טוב ובקרוב, כי בחיי שאחרי כל מה שעבר עלי לאחרונה המציאות הזו חייבת לי פיצוי.

שיהיה לכולנו שבוע רגוע, קיצי וטוב.