אז הנה אני כאן: סטודנטית שמתחילה הכל מחדש, מרוששת, מובטלת ובנוסף להכל גם חולה. אז מה אפשר לעשות במצב כזה? מסתבר שהתשובה היא "לחזור לבית של אמא". כך שהנה אני כאן, בבית של ההורים, האמנת היא ששהיתי בבית הזה כבר למעלה מחצי שנה וכעת אני מבינה שאצטרך להישאר כאן עוד זמן מה. אומנם הנסיעות לאוניברסטה יערכו כשעתיים לכל כיוון ואהיה די מנותקת מציוויליזציה סבירה, אבל לפחות יהיה לי גג מעל הראש ועוד אחד חינמי לחלוטין.

ואם כבר יש גג, אז רצוי למצוא גם פינה משלי, חדר שאוכל לישון בו, ללמוד בו, לחיות בו. עד לא מזמן לא היה לי כאן חדר של ממש וישנתי בחדר הארונות של אמא. האמת היא שזה היה חדר הילדים הישן שלי שהותאם במקורו לילדה בת עשר והפך בהדרגה לחדר האיכסון של אמא שלי עם ארונות קיר בכל פינה וכמות מסחרית של מדפים. להפוך את החדר ההוא לחדר שמותאם לצורכי הסטודנט המצוי, AKA להכניס לתוכו שולחן כתיבה קטן בגובה סביר,  לא היה אפשרי במיוחד. אבל למזלי נמצא פיתרון, סבתא שלי התלוננה על כך שהחדר שלה מדכא אותה כי אין בו נוף, וההורים שלי תהו לאן אפשר להעביר אותה כדי שיהיה לה "קצת יותר שמח"... ואני הצעתי שפשוט נתחלף בחדרים. אחרי הכל חדר ארונות הרבה יותר קל להפוך ל"חדר סבתות" כי הוא מושלם לאיכסון מלאי הפיצ'קל'ך שלהן.

התחלפנו, עבדנו יומיים רצופים על צביעה, הזזת רהיטים, תליית תמונות/מראות/מניפות/טלוויזיות, והנה התוצאה:

אני מרגישה כל כך "ילדה" עם החדר החדש הזה. אחרי הכל הוא נראה קצת כמו חדר מעונות מושקע.

אז הנה, התחדשתי לי.

ייאי!

וזו אני, למי שתוהה, ללא טיפת איפור, עם "שקיות" מתחת לעיניים, סימני משקפיים וכתמי פיגמנטציה פה ושם על העור...

אומנם לא אצא ככה מהבית, אבל בגבולותיו טוב לי בדיוק כך (שלא לדבר על זה שאת התמונה הנ"ל אני מחשיבה למוצלחת ביותר, ואם מישהי אובר-ביקורתית כמוני אומרת דבר מהסוג... כנראה שיש בזה משהו. או שהכדורים שלי משפיעים על מצב הרוח שלי אפילו יותר ממה שחשבתי.)

היום היה הייתה לה הפגישה עם הנוירולוג שהיה כהרגלו אדיב וחביב ומקצועי (תודה לאל בעיקר על האחרון). גיליתי כמה דברים טובים וגם כמה שלא כל כך נכנסים לקטגוריה זו.

מסתבר שהסיבה העיקרית שהרופא הפנה אותי לבדיקת ה-MRI הייתה שנמצאו אצלי תסמינים ראשוניים של טרשת נפוצה והוא, במקצועיות מבורכת, לא הפחיד אותי מראש ופשוט שלח אותי לבדיקה. הבדיקה יצאה תקינה לחלוטין, אפילו הרמז הקלוש ביותר לטרשת נפוצה לא היה שם, מה שאומר שמהגרוע מכל ניצלתי. ולמי שלא כל כך מכיר את המחלה הזו אני אגיד רק דבר אחד, לא חיים איתה הרבה זמן והיא בעצם גורמת לניוון הדרגתי של שרירי הגוף כך שגם את החיים בצילה ניתן אך בקושי לכנות חיים. אז הנה לה הקלה של ממש.

הסיכום הסופי של הנוירולוג היה מאוד פשוט: הנוירולגיה הטריגמינלית שלי היא ישירה ולא משנית, כלומר נגרמת מהפגיעה בתפקוד העצב עצמו ולא בגלל מחלה אחרת שפוגעת בעצב בצורה עקיפה. מה שבתורו אומר שקל יותר לטפל בזה, רק ש"לטפל" זה לא "לרפא". גם הפעם הרופא היה אדיב וחביב ומקצועי ביותר, אמר שישנם כדורים שאני צריכה לקחת (מדובר באותו "גבפנטין" שהוא רשם לי בפעם הקודמת, רק במינון יותר גבוה), ושקיים סיכוי שהכאבים יעברו אולי אפילו לחלוטין, אבל בעיקרון רצוי שאדע שמדובר בתסמונת כרונית. כלומר, רוב הסיכויים שזה נשאר איתי לכל החיים. וזה.. זה כבר לא מביא איתו הקלה גדולה. בכלל לא.

ובינתיים אני רק יכולה להכריז בחגיגיות שזו המחלה הכרונית הרשמית הראשונה שלי. חתיכת נקודת זינוק מכובדת. לא התחלתי בקטנה ממשהו פשוט יותר וכואב פחות. לא, הלכתי על משהו יותר גדול ואפילו די נדיר. מיוחדת שכמותי...