איך שם נולד? איך נולד הכינוי שאנחנו בוחרים לבלוג? כנראה כמו תינוק או כמו שיר, מתחיל מבפנים, מרעיון ראשוני כלשהו ומתגלגל החוצה, לעתים עובר שינויים, שיפורים, ליטושים ובסופו של דבר מגיח אל אוויר הבלוגוספרה וכל זה בתנאי שהאתר לא מקפיץ מול עינינו את הודעת ה"הכינוי שבחרת כבר קיים במערכת" או כל הודעה שטנית אחרת בסגנון זה.

בתור מחליפת כינויים כרונית עברתי את תהליך "לידת השם" לא מעט פעמים. לפעמים הכינוי היה אישי, לפעמים ייצג משהו אהוב, לעתים הוא נבחר פשוט כי אהבתי את המילה.

את הכינוי הנוכחי שלי, למשל, בחרתי גם כטריביוט לדוקטור, who ולא אחר. אחרי הכל זו אחת הסדרות האהובות עלי, וגם את הדמות של אמליה פונד אהבתי עם כל הלהיטות והסקרנות הג'ינג'יות שלה והחצאיות הקצרצרות. ומסיבה נוספת פשוטה בהרבה, כי זו מילה קצרה, פשוטה, מלודית שכזו עם קישוריות בלתי מבוטלת לטבע.

האמת היא שלמרות הנטייה שלי להחליף כינויים כמו גרביים, אני שומרת על קווים מנחים מסוימים וחלק ניכר מהכינויים שלי מכילים את המילים: מיאל, לייט ולאחרונה גם פונד. לפעמים מדובר באותו כינוי שנכתב פעם בעברית ופעם האנגלית. פעם לייט היה בעצם מונלייט ופונד הייתי אמי-פונד. אך בכל זאת, למרות שינויים קטנים וגרסאות שונות מצאתי את עצמי חוזרת לשלושת הכינויים האלה.

במידה מסוימת אלה שלושה צדדים אישיים שלי: לייט הבהיר והשטותי אך יחד עם זאת טהור יותר ואולי אפילו תמים יותר, מיאל המיסטי והמסתורי יותר עם קשר בלתי מבוטל לכתיבה יוצרת ורוחניות ופונד השובב, הזורם, המשתעשע והג'ינג'י.

שאלה לקהל הרחב:

ומה גרם לכם לבחור את הכינוי שלכם?

הוא סמלי או טריביוט למשהו אהוב, ביטוי או שם שפשוט קפץ לראש בזמן ההרשמה לאתר ואולי פשוט מילה שיש בצליל שלה משהו שהתחברתם אליו?

בהתחלה איש לא קרא לזה "מלחמה". מילה גדולה מדי, קשה מדי, משמעותית מדי ולמרות כל הבלאגן גם וודאית, וודאית מדי.

האזעקה הראשונה נשמעה כמו תרגיל ואנחנו, חיילים לא ממושמעים במיוחד בכל עניין התרגולים אך מורגלים מדי לעיסוק בעבודה משרדית ויהי מה, נשארנו בביתנים הקטנים שלנו. המשכנו בעבודה השוטפת מול מסכי המחשב וערמות צווי הגיוס תוך התעלמות שלווה מכל מה שמתרחש, אחרי הכול מה הסיכוי שכל זה אמיתי?

צעקות הרס"ר מלאות זעם מהול בדאגה, אחרי הכול הוא ראה אותנו כילדים, אחרי הכול זה בדיוק מה שהיינו אז, הצליחו לעורר אותנו, לגרור אותנו מהחדרים הסגורים אל הבניין היחיד בבסיס שהיה עשוי בטון. שני חדרים פנימיים, גג יצוק, לא מקלט או ממ"ד, לא הגנה של ממש, אך בכל זאת הוזעקנו לשם. ישבנו, מי על הרצפה ומי על המיטות, החדר היה בסופו של דבר חדר השינה של התורנים והמרותקים, ומי על הכיסאות הבודדים שנגררו לשם בחיפזון.

היא הגיעה באיחור, צעקות הרס"ר לא הגיעו עד למשרד המרוחק שלה, איש לא אמרה לה שכול זה באמת קורה. פיניתי בשבילה את הכיסא שלי והתיישבתי על הרצפה לידה. האזעקות הדהדו, הפלאפונים קרסו. היא הצליחה להשיג את אחותה בדרך נס כלשהי, ביררה אם כולם בסדר בבית. כולם היו בסדר. לי איש לא ענה.

חזרנו למשרדים אחרי פרק זמן לא מוגדר שנראה כשניות ספורות אבל גם כנצח קטן ואך בקושי נסבל. עוד אזעקה. עוד חזרה לחדר הבטון. היא ישבה על הכיסא, אני על הרצפה לידה, ראש רכון על ברכיה והיא לטפה את הרעמה כהה-אדומה של ראשי ואמרה לי שהכול יהיה בסדר, שכולם אצלי בבית בסדר, שיענו לי, שאני לא אדאג.

צלצול וכולם באמת בסדר, בסה"כ קריסה של הקווים, של האותות הבלתי נראים הרצים באוויר, בעיה תקשורתית שנפטרה לעת-עתה. "הכול בסדר, תחזרי הביתה ברגע שתוכלי. אל תדאגי."

רק התורנים של אותו יום הושארו בבסיס וכל היתר שוחררו להם אל ההפגזות ואל החזרה לבתים לצלילי הטילים הנופלים. היא הייתה איתי. רחוב הצמוד למסלול האוטובוס שלה נפגע והיא העדיפה להזמין את עצמה אלי, בכל מקרה עד שהעניינים יירגעו קצת. מצאנו טרמפ, הצטופפנו ברכב קטן של הילדונת הקטנטנה מהמשרד שלי. בכבישים היה מצב די כאוטי. ביציאה מהבסיס כמעט דרסנו עז שהשתוללה בדרך העפר, מבוהלת מכל המהומה שסביבה. זה היה אבסורדי ולא מציאותי ובאופן עצוב למדי גם די קומי.

הגענו אלי, אל הדירה הדו-מפלסית של הסבים שלי בה גרתי באותה תקופה, מרחק הליכה מהים. עוד אזעקה ואנחנו ישבנו בחדר שלי על השטיח שליד המיטה, שתי ילדות מבוהלות. חלק מילדי המדים פוזרו לבתיהם, חלק ישב במקלטי הבסיס, חלק היה בקו האש, נלחם או מנסה שלא להיחטף. ילדים על מדים, חיילי צעצוע, זה כל מה שהיינו אז. ילדים שצריכים להגן על פיסת האדמה שלהם, צעצועים שתלויים על חוטים שנמשכים ומכוונים אותנו, גוררים אותנו לתוך כל המהומה המפחידה הזאת.

"זו מלחמה."

"פעולת לחימה, נכון להרגע. אבל בעיקרון כן, זו בהחלט מלחמה."

"מה נעשה?"

"את מה שצריך, את התפקידים הקטנים שלנו ומקסימום אם הכול יהרס בסוף ולא יישאר כאן שום דבר אחרי שהכול יגמר נברח לדיסני-לנד. את תהי שלגיה ואני סינדרלה. נסתדר. אני אפילו מבטיחה לחזור לבלונד הטבעי שלי."

היא חייכה, אפילו לא מודעת לכך שזה היה ציטוט ולא הברקה אישית, עיוות קל של משפט מסרט. הינו אז בסה"כ ילדים, חיילי צעצוע. מה כבר הבנו? מה כבר יכולנו לעשות?

אז עכשיו זו אפילו לא פעולת לחימה, אלא רצף של פיגועי ירי ותגובה אליהם. הפעם כל זה מתחולל בדרום ולא בצפון. אבל גם הפעם ילדי המדים, דור חדש של חיילי צעצוע, מעורב בכל העניין הזה, מתבגר או נשבר או שניהם גם יחד.

מקווה שהמצב לא יתדרדר.

מקווה שהכל יסתיים בשלום עם מינימום נפגעים.

מקווה שהרגיעה ממנה נהננו בחמשת השנים האחרונה תשוב אלינו.

כשחולים והכל כואב, מעבירים את מרבית היום במיטה, חוסכים בתנועה, ישנים, נעים לאט.

כשעוברים טיפול תרופתי שנוטה לעורר מעין "מאנצ'ס", מנשנשים לא מעט, מתפנקים בחטיפים.

כשכל זה נמשך יותר מחצי שנה, מעלים כמה קילוגרמים טובים, מדללים את הספקת הוויטמינים בגוף.

אז נכון להרגע אני לא בכושר בצורה משפילה כמעט. כאבי הרגלים שתמיד מופעים אצלי יחד עם העליה במשקל, אחת מתופעות הלוואי של הגמישות היתרה, חזרו אחרי כמה שנים של שקט ושלווה. השיער, הציפורניים והעור נפגעו גם הם מהמחסור בוויטמינים ותוך ניסיון להתפטר מהקצוות המפוצלים נאלצתי לקצץ את השיער עד הכתפיים כמעט. העור הפך לשומני, הציפורניים לשבריריות והעדר מילים יפות יותר - המצב ג'יפה.

אז מה כבר נשאר לי לעשות במצב הזה? כנראה שיש לי שתי אפשרויות עיקריות: להמשיך בהזנחה או לחזור לכושר ולהטעין את הגוף בחומרים חיוניים ואנרגיה. העצלות שלכדה אותי לאחרונה אומרת לי שאופציה א' לא רעה במיוחד, ההיגיון אומר לבעוט לעצלות בתחת לבחור באופציה ב'.

ההגיון ניצח.

מזל.

אז הנה הגיע לו זמן הדיאטה, ובתור השלב הראשון של תוכנית הטיהור, ניקוי והטענה מחדש של הגוף בחרתי לי שבוע נטול משקאות ממותקים. מים, תה ללא סוכר, קפה ללא סוכר, חליטות צמחים למינהן יהיו השתיה שלי בשבעת הימים הקרובים. שום מיץ או קולה או כל דבר ממותק לא יהיו חלק מתפריט השתיה שלי.

לכל זה אני מוסיפה את שלושת התנאים: תנאי "קינוח אחד בלבד ביום", תנאי ה"פרי/ירק אחד לפחות ביום" ואת תנאי ה"נישנוש/חטיף אחד בלבד ביום", שלוש ארוחות מסודרות וספורט על בסיס יומי כולל הליכה מהירה 2 עד 4 פעמים בשבוע.

אפילו מטרה ראשונית יש לי: מקסימום 3 קילוגרמים עד סוף החודש.

מקווה שילך טוב העסק הזה, אחרי הכל כבר עברו כמה שנים מאז שעשיתי דיאטה בריאה, שקולה ומאוזנת.

:)