בחדר השינה הנוכחי שלי יש ארון, בדיוק כפי שיש במרבית חדרי השינה באשר הם. זה ארון גדול למדי ומאחר והוא שייך לי אז גם עמוס למדי, ואני כמעט בטוחה שגילו כפול משלי או לכול הפחות מתקרב לכך. בלילות הוא נוטה להרעיש. מי יודע מה מסתתר בו ומקים את כול הרעש הזה. שלדים מקרקשים? גדוד קטן של חבר'ה גאים* בדרכם למצעד? נרניה? ואולי אלה פשוט מדפים ישנים שקורסים תחת עומס הבגדים המצועצעים שלי. אני אישית בוחרת באופציה האחרונה, אחרי הכול הארון באמת ישן, ובכל זאת הלב שלי מחסיר פעימה בכול פעם שהגרוטאה משמיעה "בום" קולני בחשכה הלילית.

ארון ארור.

*בלי להעליב חלילה, במידה ומישהו יראה את הדבר כמעליב משום מה.

וכבר קרו מקרים...

כנפיים,

ואני אדם, אם כי אישה.

לעוף ניתן בחלומות בלבד,

בהקיץ, בנשימה קלה.

הציפורים עפות נמוך

לפני רדת הגשם.

אלה הם מספר ארועים שהשפיעו על החיים שלי בשנה זו הבורחת מאיתנו שנכתבו ברוחו של הנושא החם הנוכחי.

אני חושבת שחידוש הלימודים הוא ללא ספק אירוע שיכול לפתוח את הרשימה הקצרה הזו. אחרי הכול, אי-שם בראשיתה של השנה הזו התחלתי תואר חדש. ניסיון מס' 2 לרכישת השכלה העולה ולו במעט על התיכונית-בסיסית. חייבת להודות שהפעם זה קשה יותר ושאין מה להשוות את התואר הזה ללימודי ההנדסה בטכניון שהיו "מכאניים" שכאלה, "אוטומטיים", "מבניים" ו"נוסחאתיים" עם מינימום צורך להפעיל את המוח באמת ולחשוב לבד. אני בטוחה שגם המחלה משחקת תפקיד מפתח בקושי של הלימודים האלה, וגם העובדה הפשוטה שהמוח שלי כנראה לא ממש הומני. בכול מקרה, אולי זה מצחיק (ואולי בעצם עצוב?), אבל ללמוד יפנית ועל תרבויות אסיה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה זה לא כל כך קל. אבל זה גם ללא כל ספק משנה את החיים - מסגרת חדשה לשנים הקרובות, מסלול חדש בחיים, סיכוי כלשהו להשתלבות באקדמיה במקום חישובים של כמות הג'יפה שמשאבה יכולה להזרים לתוך צינור.

ובגדול, וזה החלק הכי חשוב כאן, אני אוהבת את זה ונהנהת מזה.

הארוע השני כולל בתוכו בעצם מספר אירועים: פגישת האקס, מערכת היחסים הקשה וקטיעתה הסופית. למרות שזו הייתה חוויה כואבת, בזכותה למדתי הרבה דברים על עצמי: על היכולת שלי לאהוב אחרים בהתמסרות מלאה וסוחפת מכול הלב, על כך שמראה זה באמת דבר שולי עבורי, אבל על אופי אני לא יכולה להתפשר ויותר מכול למדתי שאני לא אתן לאחרים לפגוע בי, שאני חזקה והגיונית ושיש גבול לכמה בן הזוג יכול לשחק איתי ב"נפרד-נחזור" הילדותי והידוע לשמצה. אגב, בעיקבות תקרית האקס גם פיתחתי דרישות הגיונית כלפי החצי השני, כי בחיי שלהיות חסרת דרישות ולהתפשר על כל דבר זה לא עסק.

אני בסדר, אני והחיים עוד יובילו אותי אל האדם הנכון עבורי וגם אם לא, זה בסדר. אחרי הכול, עדיף להיות לבד שלווה, בטוחה ומאושרת מאשר לצידו של אדם שמנסה להוציא עליך את העצבים בכול דרך אפשרית (כמעט).

ואלה הם האירועים העיקריים שקרו השנה והשפיעו עלי, השפיעו לטובה למזלי.

באמת לטובה.