אז... החלטתי להקטין את הכתב.. סתם כי באלי.
***
שמתי לב, שנורא כיף לי לכתוב פה לעצמי.ברצינות, זה ממש משחרר וכאילו, עוזר להשלים עם
כל מה שקורה.
***
הגעתי למחסום כתיבה. אני כותבת סיפור כבר כמעט חצי שנה, והגעתי למחסום כתיבה.
זה קרה לי מידי פעם, אבל לא ככה...כל מה שאני מסוגלת לחשוב עליו זה הסוף של הסיפור, שהוא ממש מאגניב והכל, אבל בלי
החלק שאני כותבת עכשיו הוא לא יהיה שלם.
***
עכשיו לקטע שקשור לכותרת: מחר אני הולכת למורה שלי להסטוריה(שהיא גם הסגנית ששונאת אותי כמו לאדעת מה)ואני הולכת לעשות את הבוחן בע"פ.
למרות שאני עדיין לי יודעת הכל בעל-פה... זה סיכון, אבל אני תמיד זוכרת דברים כשיש משהו מעניין בהם- כמו כולם.
כל אחד זוכר משהו מצחיק שקרה ביום משעמם, כל אחד זוכר משהו טראגי ונורא, שממש השפיע לו על השיגרה.אז ככה אני הולכת ללמוד.
***
נחשו מה?
שוב שמעתי את הלחישות ליד האוזן. למרות שכבר התרגלתי שלא יהיה לי אף פעם שינה נורמלית, וגם לא קריאה שקטה
כמה דקות לפני השינה.
אתמול פשוט הלכתי לישון עם הסווצ'ר שלי,וכיסיתי את האוזניםם עם הכובע-ברדס הזה...
למה קוראים לזה ברדס ?? אוף, זה כל כך ישראלי לקרוא למשהו בשם כזה חרא.
באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב.. "HOOD" זה נשמע מסתורי כזה... אולי זה בגלל שכל מי שלובש את הברדס בסרטים בקושי רואים לו את הפנים ובכך הוא באמת מסתורי.. makes you think.
***
לפחות קראתי היום עוד פרק של VAMPIRE KNIGHT... אפילו שמעצבן אותי שקנמה ויוקי לפעמים רחוקים אחד מהשניה, וזה מעצבן ><
יש שם בהחלט כמה דברים שהייתי משנה.. אבל תכלס - המנגה מושלמת כמו שהיא.
כי אם לא היה את כל הדברים שאמרתי שהייתי משנה, המנגה הייתה משעממת ויבשה.
***
עוד חפירה הסתיימה להיום. סיונארא ~~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אלכס-סאמא