זמן לא רב לאחר שחרורו מצה"ל בתפקיד קצין חבלה בחיל ההנדסה הקרבית, החל אהוד מנור לעבוד בקול ישראל כעורך מוזיקלי. שנה לאחר מכן נסע ללימודים בארה"ב, שם פגש את עפרה פוקס, לימים אשתו.
בשנת 1968, ימי מלחמת ההתשה, נפל אחיו יהודה בקרבות ועקב הקשר המיוחד ביניהם כתב עליו מנור את השירים "אחי הצעיר יהודה" (שהוקלט בשנת 1969 על-ידי להקת גייסות השריון) ו- "בן יפה נולד" (שהקליטה רבקה זוהר). הכאב שנשא אהוד מנור מאז נהרג אחיו מצא את ביטויו גם בשירים נוספים שכתב, בהם "אין לי ארץ אחרת" ו- "בשנה הבאה" (שנחשב בעיניי רבים לשיר שמח ואופטימי).
אהוד מנור חתום באקו"ם על כ- 2,000 שירים ויצירות שכתב ותרגם ולאורך השנים נודע בזכות שיתופי הפעולה הפוריים שלו עם טובי המלחינים והזמרים, בהם נורית הירש ("הבתים שנגמרו ליד הים", שירו הראשון שהלחינה, "ללכת שבי אחרייך", "השוטר אזולאי" ועוד), חנן יובל ("ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר", "אחרת לא הייתי שר" ועוד), בועז שרעבי ("הלוואי", "משאלה", "כשאת נוגעת בי", "לשיר אתך" ועוד) – ורבים וטובים אחרים שתקצר היריעה מלפרט. קשר מיוחד היה למנור עם מתי כספי, ושניהם הגדירו את עצמם "נשמות תאומות". יחד יצרו השניים את הבלדות המרגשות "ברית עולם", "ילדותי השנייה", "לא ידעתי שתלכי ממני" ואין ספור שירים נוספים.
הנושאים שעמדו במרכז כתיבתו של מנור מגוונים אף הם: שירי פופ קלילים לצד שירי מולדת ובלדות נוגות, שירים רבים שכתב לתחרויות זמר וללקות צבאיות לצד פסקולים לסרטים. בכתיבתו לא שכח מנור מהיכן הגיע, והקדיש חלק משיריו למולדתו, בנימינה ("ימי בנימינה", מתי כספי, "הבית ליד המסילה", נורית הירש, "נחל תנינים", נחום היימן ועוד).
עוד תרגם מנור מחזות רבים של שייקספיר, מולייר וטנסי וויליאס.
בשנת 1995 זכה אהוד מנור בפרס אקו"ם על מפעל חייו בפזמונאות ובשנת 1998 הוענק לו פרס ישראל בתחום הזמר העברי. בחודש מרץ 2005 קיבל מנור תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן כהוקרה על תרומתו לתרבות העברית.
אהוד מנור חלה בסרטן הריאות בשנת 2000, ממנו הבריא זמן קצר לפני מותו מדום לב ב- 12.4.2005. מותו הכה בהלם רבים ובהלווייתו שנערכה בבנימינה השתתפו אישי ציבור, יוצרים ומבצעים עמם עבד ושהגיעו לחלוק לו כבוד אחרון.
אמש שידרה רשת ג' מאולפן אהוד מנור, אשר נקרא על שמו בחודש יולי 2005, יום הולדתו, תכנית בת שעתיים לזכרו בעריכתה המוזיקלית של סמדר כהן ובהגשתם של עופר נחשון וקובי מנורה, בה הושמעו מיטב שיריו שכתב לאורך ארבעים שנות יצירה פעלתנית ואינטנסיבית.
מכל שלל שיריו בחרתי להקדיש פסקה זו דווקא ל- "השיר הכי טוב שלי", שכתבו יחד מנור ויאיר רוזנבלום ז"ל. לדברי סמדר כהן, השיר נכתב מתוך תחושה משותפת של שניהם כי השיר הכי טוב שלהם הוא זה שלא ייכתבו לעולם, והוא בוצע על-ידי רוזנבלום עצמו בליווי להקת "שיר לשלום" במה שהייתה אמורה להיות מסיבה לכבוד החלמתו של האחרון ממחלת הסרטן בה לקה, אך הפכה להופעתו האחרונה בתקשורת. בעיניי יש בשיר הזה משהו שאפתני מאוד, מעין רצון לכבוש פסגה גבוהה שבעצם לא ניתן, אבל למרות זאת, אולי דווקא בגלל זה, מנסים בכל זאת. ההרהור הזה מזכיר לי מאוד סיפור שסיפר איש הרדיו עמיקם רוטמן בתכניתו על צייר אחד, שכששאלו אותו איזה ציור שלו הוא הכי אוהב, הוא תמיד ענה: "זה שאצייר מחר".
כתיבתו האישית אך הפשוטה של אהוד מנור, יחד עם החיוך הביישני, הסקרנות וההקשבה שרבים ידעו לספר בשבחיהן בחייו ובמותו, מבטיחים שזכרו יישאר עמנו עוד שנים רבות, זאת לצד השירים הרבים שהותיר אחריו ושנותרו יתומים מאביהם-יוצרם בטרם עת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
