מנצח המקהלה

הראיון עם אילנית שפורסם בגיליון האחרון של "סופשבוע" של "מעריב" מאת שגיא בן-נון ואשר ההפניה אליו זכתה להימרח על פני עמוד השער של המוסף, מיוחד ומפתיע בעיניי משתי סיבות עיקריות: ראשית, נראה שסמל אהבת המולדת הנצחי הזה דיי נעלם בזמן האחרון, למרות שבראיון אחר שנערך עמה לפני שנים ספורות היא סיפרה שהיא עדיין פעילה ושהפרישה מעולם הזמר כלל לא נראית באופק. שנית, כי הראיון הנוכחי נושא טעם מריר של אכזבה ואפילו מרמור שקשה מאוד להתעלם ממנו, אותם היא מפנה הן לקולגות והן למדינה ולדרך התנהלותה.

אלבומה האחרון של אילנית, שיצא בשנת 2008 ונשא את השם המחייב "ישראלית", לא זכה להצלחה לו קיוותה. עשרה שירים מאת טובי הכותבים והמלחינים כלולים בו, וותיקים וצעירים גם יחד, וכולם מוקדשים לארצנו הקטנטונת ונוגעים בה מכיוונים שונים. אלה הם שירים מן הסוג הישן, "כאלה שכבר לא משמיעים כל-כך היום", לדבריה. לצד נקודות האור וההצלחה לאורך הקריירה הארוכה שלה, בהן ייצוג ישראל באירוויזיון בפעם הראשונה בשנת 1973, כמו גם הלהיטים הרבים שצברה לאורך השנים, אילנית מצרה על שתחנות הרדיו מעדיפות בימינו להתמקד בסגנונות מוזיקליים אחרים ועל כך ששיריה מושמעים בעיקר בעת פיגועים ובימי זיכרון. היא קוראת לעורכים המוזיקליים של גלגל"צ לתת ביטוי לא רק למוזיקה העכשווית אלא גם להתפתחות המוזיקה.

הזמרות החדשות לא מרגשות אותה ולמוזיקה של נינט היא לא מתחברת וגם לא בטוחה שכל הצעירים אוהבים אותה, אלא בדיוק להיפך. היא מעדיפה לשמוע את שושנה דמארי, את ריקי גל ואת נורית גלרון. מן הקאבר שעשה מאור כהן ללהיטה "שירו של יום חולין" (שכתבה רחל שפירא והלחין יאיר רוזנבלום ז"ל)  היא לא התלהבה, אך מפריע לה בעיקר שבשורה "אם יש בי דאגה היא חשופה כמעט" כהן הוגה "דָאגה"  במקום "דְאגה"

לאילנית חסרה בארץ גם ההערכה לה זוכים זמרים וותיקים בארה"ב, כמו טוני בנט בן ה- 85 שהופיע בגמר של "אמריקן איידול". היום היא מקווה שבזכות השתתפותה בתכנית "רוקדים עם כוכבים" עוד תשוב למרכז הבמה. עם זאת היא מציינת שלעולם לא תשתתף בתכנית ריאלטי מבישות כמו "האח הגדול" או "היכל התהילה", שאינן אלא מוקד לחיטוט בחייהם הפרטיים של המשתתפים.

בראיון חושפת אילנית באופן חריג בהחלט את דעותיה הפוליטיות המצדדות בשלום גם תמורת מחיר ומספרת שבשיאה של האינתיפאדה הראשונה חדלה מלשיר את שירה "ארץ". לדבריה עשתה זאת משום שקשה לה לשיר: "ארץ בה נולדנו, ארץ בה נחיה, יהיה מה שיהיה". במילים אחרות, אילנית מודה בפה מלא שאהבתה לארץ קיימת, אך לא בכל מחיר.

לאורך שנות הקריירה שלה הקפידה אילנית לשלב בין העבודה לבין ביתה ומשפחתה. למרות שיכלה לפתח קריירה מצליחה מאוד ברחבי אירופה ואף הוזמנה להופיע עם זמרים בין-לאומיים בגולה, העדיפה הזמרת זהובת השיער ללדת ילד ולכן ויתרה על ההשתתפות. כיום היא מקיימת מספר לא גדול של מופעים בחודש, "שלא רואים להם מודעות בעיתון", אך יחד עם זאת מודה ללא בעיה שהיא אוהבת גם לשבת בבית.

הראיון עם אילנית איננו דבר שנתקלים בו כל יום, לפחות לא בשנים האחרונות. עם זאת, בסופה של גרסת הראיון האינטרנטית באתר NRG מופיעות תגובות רבות בגנותה, בפרט בשל תחושת המגיבים כי מדובר כאן בעוד מקרה של אדם מסודר ומכובד שמתלונן לריק למרות שמצבו טוב ויציב מכל הבחינות. למרות שגם לי לא ברור איזה צורך בדיוק ממלאה החשיפת של דעותיה הפוליטיות האישיות, שהרי הן אמורות לבוא לגמרי בנפרד מעיסוקה במוזיקה (אם כי ידוע שבימינו זה מאוד באופנה ששלל אמנים מכל הסוגים מרגישים בנוח לשפוך את קרביהם לעיניי כל – וכנראה שגם הטובים באמת מביניהם נדבקים בזה, כחלק או שלא כחלק מהאינטרסים האישיים שלהם), תגובות כמו "עבר זמנך", "דור הולך ודור בא" ו- "עומר אדם מעניין יותר ממך" לא מאוד ראויות בעיניי. יותר משאני לא מבין את הצורך לחשוף הכל מהכל אני מתקשה להשלים עם נטייתה של התקשורת להוציא בכל הכוח כותרות עסיסיות כמו "אילנית יוצאת על המדינה ועל נינט" במטרה למשוך את קהל הקוראים, כשזו בסך-הכל הביעה את דעתה בצורה לגיטימית ומנומסת ובסוף הראיון מבקשת רק להיזכר לטובה לאחר לכתה.

אילנית | מביעה את דעתה