"אולי אני משוגע. אני מתכוון, אולי. אבל אם זה כל מה שיש, אז אני לא רוצה להיות שפוי. את מבינה?"

כדי שהקיץ הזה יסתיים,

וכבר נהיה איפשהו בסוף-תחילת השנה, ככה דצמבר כזה,

אני מול המחשב, כותבת פוסט בבלוג, בחוץ יורד גשם, ואני שומעת שיר שמזכיר לי את הקיץ הזה.

יהיו לי ימים ארוכים ועמוסים, מתישים- עד לרמת הבלתי אפשרי,

אבל אני לא אהיה מוקפת במשפחה שלי כ"כ הרבה שעות, עם הטון הביקורתי הזה וחוסר האמון.

יהיו לי עוד דברים בחיים, לימודים, מגמה, הדרכה, מי יודע מה עוד,

והימים שלי לא יהיו תלויים רק באנשים, חברים, אנשים אחרים שהם לא אני.

כי זה מרגיש כ"כ ריק כשזה רק אני והם.

אני עייפה כל הזמן ואין לי אנרגיה, ויש בבפנים שלי כעס עצום שמלכלך אותי.

אני פשוט קוראת, בקצב של ספר ליום (יומיים..), ישנה הרבה,

מכבה את הפלאפון ואת המסנג'ר ומנסה לחשוב כמה שפחות. ממש הייתי רוצה שכבר יהיה ספטמבר, כמה מעורר רחמים <המ, תהייה בקשר לבחירת המושג> שזה נשמע.

אני לא עצובה, מדוכאת או מה שלא יהיה, אני גם לא שמחה או מתרגשת ממשהו.

אני סתם צפה, ובעיקר כועסת.