אני לא יכולה יותר, עבדתי כל כך קשה והכל מתנפץ לי, דבר אחר דבר.

אני מודה, לא נתתי את כולי, אבל השקעתי, והשקעתי הרבה, ובכל זאת, אני לא מצליחה וזה פשוט ממשיך ככה,

ויש גבול לכמות הכשלונות שאני מסוגלת לשאוב לתוכי, וכמות הכשלונות שאני מסוגלת לקבל לפני שאני מחליטה שאני

בן אדם מטומטם, חלש ועצלן.

יש גבול לפעמים שאני מסוגלת ליפול, וגבול לפעמים שאני מסוגלת לעמוד חזרה.

ויש גבול לפעמים שאני מסוגלת להאמין שהכל יסתדר, והכל לטובה, ושבסופו של דבר הכל יצליח.

והגבול הזה הגיע ואני לא יכולה יותר, לא יכולה.

ועם כמה שאלו יכולים להיות הדברים הכי מפגרים, בעלי הערך הכי פעוט, מבחינתי הם חשובים, וחוסר ההתמודדות שלי

מולם עכשיו רק מראה לי שאני לא אוכל להתמודד מול דברים גדולים יותר בעתיד.

וריחמתי על עצמי לא מעט ובכל פעם מחדש, אמרתי לעצמי, מספיק, את לא ילדה קטנה, לא כל דבר צריך לבכות ולהתבכיין עליו.

תבכי אם זה עוזר לך, אבל אל תרחמי על עצמך, תמשיכי לעבוד קשה.

אבל זה לא משתלם!!!

ומחר אני נוסעת עם חברים לאילת, ואני לא רוצה, אין לי כוח לאף אחד, לשום דבר.

נמאס לי כל כך, ואני כבר לא מבינה מה יותר מאוס עליי, התקופה הזו, או פשוט אני עצמי.

וכמובן שעוד יומיים אי אחזור ל"הכל יהיה בסדר, הכל יסתדר", כי אני לא פסימית ולא רואה לנכון להיות פסימית, ואם אופטימיות

זה מה שיביא אור בחיי, אז בסדר. אבל עד מתי?

אין לי כוח, די.