החיים ע"פ טולי =)

זהו מין סיכום ביניים שכזה של 18 שנים...(יותר נכון 17 ועשרה חודשים, אבל בואו לא נהיה קטנוניים, טוב?)

שבוע שעבר קיבלתי את ציוניי הבגרות שלי...מוצלחים, אולי אפילו שווים את ההשקעה... לא שזה שימח אותי כל כך, זה פשוט לא העציב אותי, שזה כבר טוב...

החיים לפניי גיוס מרגישים דיי כמו ללכת במקום, מבחינה אישית- השיגרה החסרת משמעות הזו משגעת אותי, מעציבה אותי לפעמים, הרבה מחשבות חוזרות אליי, פתאום עכשיו כשיש להן זמן ומקום, על שטויות שעשיתי, על ארז, על אחרים, דברים שאני ממשיכה לעשות כשאני יודעת שיעשו לי רע, סיטואציות שאני מזלזלת בעצמי...אני מוצאת את עצמי שוכבת במיטה מבואסת, ותוהה מתי יגיעו רגעיי האושר האלה בחיים, שבשבילם שווה להמשיך...?

הרבה חברים בצבא...גם כשהם חוזרים אנחנו מוצאים את עצמינו מפוצלים... והחברים שפה... ממ..גם הם לא הכי מאושרים...

ורק המחשבה על כך שעד ה 18.11 אני לא אוכל להיכנס לאף מקום שבודק ת.ז, מבאסת אותי קשות... שלא לדבר על כך שבאותו היום ממש, בן מתגייס... בן, הידיד הבלתי מעורער שלי, שלא משנה מה, איך ומתי, אני תמיד אוהב, הוא מתגייס לי ביומולדת...כוס אמקקקקקק

אז מה כן טוב?

אומץ... אומץ- זה לעבוד בביצפר, להנות מכל רגע ובניגוד לכל התקופה המטומטמת הזו, להרגיש שיש משמעות במה שאתה עושה... אומץ זה אנשים מדהימים, זה לעשות ולעסוק בתחום שאני אוהבת ומרתק אותי, ואני טובה בו, זה להיכנס לחדר מורים ולשבת לאכול שם בשיא הטיבעיות :), וללכת לבצפר ועוד לקבל על זה כסף...=)

מה עוד טוב?

שאני הולכת להיות מש"קית חווי"ה... שזה תפקיד שכאילו תפרו במיוחד לפי האישיות שלי, ואני מאושרת שזה מה שאני הולכת לעשות בצבא... אבל מפה ועד הגיוס יש עוד ים זמן...ועד אז...אלוהים גדול (במידה ויש אחד כזה...)...

אחח תקופת ביניים שכזו, דורכים קצת במקום, עצוב טיפה...

אוהבת תמיד תמיד תמיד,

טולי.