Run!!! They after you

אני בולימית מזה חמש שנים לפחות, הכל התחיל מבחור שאמר "אם תרזי כמה קילוגרמים יהיה לך גוף פצצה ולא רק פנים יפות ותוכלי לדגמן"... כך הכל התחיל... לא באמת הקדשתי לזה צומת לב עד שטסתי לארצות הברית, ההאוכל שם התמקד בעיקר בממתקים ומקדונלדס וכיוצא בזה... התחלתי להקיא. בהתחלה ברעש... הרבה רעש,רצתי מהר לפני שההורים היו עולים למלון ומקיאה מתוך טענה "יש לי פיפי נוראי!!!" בהתחלה שנאתי את עצמי על זה. אחר כך התחלתי לאהוב את זה... ואז... אז התמכרתי לזה לגמרי. במיוחד מזה שהייתה לי את השליטה על הגוף שלי, לא היו לי "צדדים" יותר, הייתי אוכלת מה בא לי מתי שבא לי ופשוט מקיאה. ומקיאה. ומקיאה. הרגשה אלוהית. התרגלתי לאט לאט להקיא בשקט ובשקט. בהתחלה עם מברשת שיניים ואז עם אצבעות... ועכשיו לא צריך לא את זה ולא את זה מספיק לי רק לחשוב על זה. הרגשה אלוהית. אני אומרת לכן.

אז כן. אולי אני לא ממש בריאה, אולי אני חושבת לא נכון. אני מודעת לעניין. ואולי גם ההורים שלי אחרי כל כך הרבה שנים שחיו בסרט שהבת שלהן בסדר גמור. אז שהיא לא. אז כן... אני לא. אני אוהבת להקיא, זה עושה אותי שקטה יותר, טהורה יותר, חזקה יותר, בשליטה יותר.... אז כן אני אוהבת לפגוע בעצמי, אוהבת לקחת תרופות רק אם אני מרגישה שמתחיל לכאוב לי הראש, רק אם אני מרגישה קצת מחוץ לשליטה, אם אני לא מצליחה להקיא אני מרגישה חייבת לפחות להרגיש קצת כאב, לחתוך את עצמי קצת, לנסות להקיא עוד קצת.... לחתוך את עצמי עוד קצת.... חוסר הרצון להיות בעולם כזה שלא אכפת לו,,,, או אולי אכפת לו אבל רוצה לעזור באופן כל כך טפשי שכל כך לא מבין את הצד שאצלו הבעיה. זו הבעיה.

כן, אני החולה, כן אני צריכה טיפול, כן אני חושבת לסיים את חיי. כן. לא טוב לי. כן אני חושבת שאם לא אהיה פה יהיה לי הרבה יותר פשוט. אז כן זה לא מכתב התאבדות, אבל אני כן חושבת על זה לחיוב. ומאד. הכדורים נמכרים כל כך בקלות, כל כך קל לעשות את זה, כל כך קל כשיש סכין שנחה מתחת לכרית ותמיד זמינה לי, כל כך קל שהשירותים פתוחים לי כל הזמן. כל כך קל. אז אני מנסה כמה שפחות אבל זה לא הולך. מה לעשות?

התרגלתי, מורגלת, מורגלת שחיי לא קלים שחיי לא יהיו קלים ושאם אני באמת החזיק את עצמי חיה יהיה לי חרא של חיים במיוחד אם התגייס עכשיו, מה הקשר????? מה הקשר להתגייס מה גם ככה אין לי מספיק דאגות על הראש? אני רואה את עצמי נכנסת לצבא ומתאבדת על הדקה, בלי לחשוב פעמיים. אני רק חושבת על ההשלכה של להתגייס, להפסיק לעבוד להפסיק לקיים את עצמי, להפסיק. זה פשוט לא נקלט. מה לעזאזל, מה לעזאזל הקבנית רוצה ממני שהיא לא מרפה ממני???? אז כן אני לא מושלמת, רחוק מלהיות. כל כך רחוק מלהיות. רואה את עצמי תופסת סכין חותכת את הגרון, ואם לא כמה כדורים של פרוזק וואלפרל יעשו את העבודה, אספרין גם כן, גם גנצ'ה קצת ירוק מנת יתר גם יבוא להם בטוב. אולי אז הם יקלטו. הצבא. שבנות שיש להן מצוקה אמיתית צרייך באמת.באמת.באמת. להקשיב להן.

בולימית יקרה, אל תשכחי, לאכול בעיקר נוזלים, תנסי להקיא בעמידה יוצא ככה יותר קל, אל תשטפי את השיניים ישר אחרי שאת מקיאה שטפי אותן אחרי שעה בערך, תחכי אחרי שאת אוכלת 10 דקות ואז תקיאי, לא אחרי שעה!!! אם העיניים שלך אדומות תגידי שנכנס לך משהו לעיין, אל תשכחי לנקות אחרייך את הלכלוך שאת עושה כשאת מקיאה, אחרי שהקאת... תנשמי עמוק זה מרגיע. ישר תרגישי טוב יותר. אם את מרגישה עדיין כבדה, שתי מיים ונסי שוב להקיא קצת, המים יעלו את האוכל מהר יותר,,,, שתי שתיה עם סטיביה ולא עם סוכר, סוכר לא טוב לך.

תתחילי לעשן זה מדכא את התיאבון, הרי בא לך כל הזמן משהו בפה נכון??? אל תבלעי מסטיקים קשה להקיא אותם, מסטיקים זה גם משמין. גם ככה הסטטיסקיה כבר לא לטובתינו אנחנו נמות בכל מקרה בין אם זה מהמחלה הזו ובין אם זה ממחלה אחת שנגרמה בגללה, אז מה זה משנה אם לעשן קצת מה קרה? גם אם תספרי לחברים שלך הם לא ידעו איך לעזור לך ואם תספרי להורים שלך [מה שאני עשיתי ברוב טפשותי] אז הם ינסו לאשפז אותך בכוח בלי לחשוב עלייך אלא על עצמם בלבד, כמה שזה טעות זה לקבור את הבת כי זה אמורלהיות ההיפך הם מסתכלים שקוף דרך ולא עלייך. תנסי לחשוב בכוחות עצמך אל תקנאי להם. אני יודעת שזה קשה, אני יודעת. תאמיני לי. אחרת לא הייתי כותבת לךאת זה בולימית יקרה. אל תשכחי לא משנה מה גם אם אהיה פה מחר וגם אם אהיה אי שם למעלה, תמיד יש לך את עצמך סמכי רק עלייך, האנשים היחידים שבאמת יעזרו לך זו את עצמך אם תרצי לצאת מזה כי זה בהחלט הכל בראש ואולי אם תמצאי חבר בתאהבי בוא והוא באמת ינסה לעזור לך.

אוהבת המון,

הבולימית שחיה כבר יותר מחמש שנים...