ראיתי סרט, ובסרט הייתה ילדה עם הפרעת אכילה.

קיבלתי השראה, פתחתי את הבלוג, והתחלתי לכתוב :

 ( הטקסט נכתב על ידי, בלי קשר לסרט, פשוט ראיתי אותה מקיאה, וזה עלה לי בראש )

"כשהקולות בתוך תוכי רבים אם לאכול או לא.

כשהקולות לוחשים לי 'תקיאי, שמנה!',

אני מסתגרת בחדר, מוציאה את הסכין הנמצא במגירה,

ועושה חתך עמוק. טיפה יותר עמוק..

עד שאדמם למוות כמעט. והנה עוד חתך נוסף.

שארגיש את הכאב. הרי זה מה שמגיע לילדה כל כך שמנה.

ואז אמא נכנסת ורואה קצת דם. אני ממהרת להסתיר את כל הדם,

ולכסות את הפצעים. אומרת שנחתכתי טיפה, ושעכשיו אנקה את הרצפה.

היא יוצאת קצת מבולבלת. אני נושמת לרווחה,

מוציאה שוב את הסכין, ועושה עוד חתך. הפעם אחרון.

ברגל או ביד? ברגל. חותכת עמוק ככל האפשר.

ואז.. אז אני זורקת את הסכין אל הרצפה, ושוכבת בדם של עצמי.

מדממת. ולוחשת לעצמי: 'שמנה..'

יום למחרת. אחרי שצמתי כבר יומיים! עולה על המשקל,

בתקווה לראות שינוי. המשקל זז בקילו בקושי.

הולכת למטבח, ושותה קפה.

'שיט, בקפה יש כמעט 150 קלוריות!' מתעצבנת על הטעות המרה שעשיתי,

רצה לשירותים ודוחפת אצבע לגרון.

מקיאה, מקיאה את הכל. עד שאקיא דם! שאראה שלא נשאר עוד כלום!

הולכת למראה, העצמות טיפה בולטות. אבל לא מספיק!

רצה שוב למשקל, רק כדי לראות עם הקפה כבר השפיע.

'איזה מזל...' המשקל הראה 40.

מחר ארזה עוד, אני בטוחה."