אנחנו היער;

השמיים שלנו בנויים

חישוקים-חישוקים.

גדולים וקטנים, ביניהם רווחים קטנים

קטנטנים.

ואנחנו

לא נתקעים בין העיגולים,

 –  כוכבים עם מסלולים,

מכוונים, מדויקים, רצים במעגלים,

לא חוששים, מסתובבים, לא מתנגשים,

מאולפים, כאלה שיודעים לחיות, שחופשיים.

הידיים שלנו עדיין אוחזות

וכך אנחנו מתרסקים. 

(דיכאון.)