אנחנו היער;

אדם –

מאוויים לו,

ואני –

לי אין.

לעתים משתומם לעצמי

על שיש ועל שאין לי,

ככה כמו אדם,

משתומם.

לעתים נופל אל תהום עמוקה

של תודעה

שכולה מלאה בחוסר בהירות

ולחות מיוזעת.

לעתים, בוכה על כלום דבר

ומחכה לעננה שתחלוף.

אדם –

עצבות ושמחה לו,

ואני –

לי רק עצבות.

בעצם, לא עצבות;

בעצם, חוסר הבנה את העולם.

האם מותר לשמוח בחלקי?

אם נעצבתי אתמול

האם מותר לברך את היום?

יש שיאמרו –

הוא לא נהיר,

אני אומר –

זהיר.