טוב מהכותרת הסיפור דיי מובן...אבל כדאי שאני אפרט,
תמיד ראיתי את עצמי בתור סוג של 'רומנטיקן''
ולא, לא רק אחד שיביא לחברה שלו פרחים ושוקולדים בלי שום סיבה,
לא בהגדרה שכולם רואים את זה...
אני מדבר על העובדה שאכפת לי יותר מידי מה עובר על אנשים
אחרים שאני אעשה הכל כדי לעזור להם ולוודא שהם בסדר,
אפילו אם בדרך לזה אני דורך על עצמי... אני מכיר עוד אנשים כאלה
אנשים שנותנים שידרכו עליהם, והרבה.
לתמונה אין שום קשר אליי, היא פשוט מסמלת את מה שאני חושב
אני זוכר את הפעם הראשונה שעשיתי מעשה כזה, שוויתרתי על עצמי
רק כדי שמישהו אחר ירגיש טוב ויהנה, זה היה ביסודי, כיתה ו'.
הייתה ילדה שאהבתי, באמת ובתמים אהבתי אותה, היא הייתה
אחת האהבות הראשונות שלי וגם אחת האכזבות הראשונות שלי.
היה לי חבר, שבאותה התקופה היה חבר טוב שלי.. גם הוא אהב אותה.
כשהבנתי שהוא אוהב אותה הרגשתי שאני לא יכול לתת לעובדה
שאני מרגיש משהו להפריע למה שקורה ביניהם.
הם היו ביחד מעל לשנה שלמה.
ואולי אני אתן דוגמא יותר קרובה להיום? במשך שלושה ימים הרגשתי
לא טוב, כאבים בכל הגב והרגשה כאילו כל הצלעות שלי נשברו,
בערב יום חמישי ידידה שלי התקשרה אלי, כולה בוכה על בעיות עם
החבר שלה שבמקרה הוא גם אחד מארבעת החברים הכי טובים שלי.
הרגעתי אותה, אבל בכל מקרה הרגשתי שמה שהפריע לה לא נעלם.
למחרת בקושי יכולתי להזיז את הגב אז לא הלכתי לבית הספר...
אבל בערב היו כמה חברה שיצאו והזמינו אותי, בהתחלה אמרתי מיד לא,
איך יכולתי להסכים? כל תזוזה גרמה לי לכאבים נוראיים.
בסופו של דבר הלכתי ונשארתי שם סובל מכאבים כ-5 שעות רצופות,
הידידה שלי הייתה שם וגם חבר שלה, איך יכולתי לתת לה ללכת
בידיעה שאולי משהו לא יהיה בסדר בסופו של היום?
בסופו של דבר התברר שהייתה לי מחלה נדירה שבדרך כלל
תוקפת מבוגרים מאוד ובמקרים של ילדים ונערים לא יודעים ממה
זה נגרם.
הרצון הלא הגיוני הזה לעזור לאנשים גם אם זה על חשבוני
לא רק הביא אותי למקומות לא טובים, שלא תבינו לא נכון!
בזכות הרצון המטופש הזה החלטתי שהמטרה שלי בחיים
היא ללמוד רפואה, כדי שאני אוכל לעזור לאנשים
ולא לחיות את חיי ב'מירוץ' אחר הכסף.
מה שהכי מפחיד אותי בללכת בשביל הרפואה זה
שאני אאבד את מי שאני יום אחד,
בתוך סדר היום הצפוף והמשכורות הנמוכות של
רופאים מסכנים בארץ, שאני אהפוך לרופא הרודף
כסף או רופא ממורמר ועצבני על כל העולם כמו דוקטור האוס.
'רופא ממורמר ועצבני כמו דוקטור האוס'
אני חושב שהגעתי למצב הזה שאני מרגיש חובה
לעזור לכל אחד, גם אם אני לא סובל אותו,
היא תוצר לוואי של העובדה שתמיד הצלחתי לראות
מה אנשים מרגישים וככה הצלחתי להתחבר אליהם !
זה כמו חוש שישי, אם אני אתמקד במה
שקורה עם מישהו מספיק סמן אני אתחיל להרגיש
כמוהו בדיוק, ה טוב? זה לא טוב?
עוד לא פיתחתי דעה על זה...
אני רק מקווה שיום אחד אני אדע להסתדר
עם המגרעות שלי, ואולי אפילו לראות אותם בתור
דבר טוב.
מה אתם חושבים?
האם אתם מסתדרים עם המגרעות שלכם?
האם אתם הצלחתם להשלים עם מי שאתם?
קחו לכם טיפה זמן לחשוב עלזה,
תשבו, בלי שום הפרעה, רק לרגע קטן,
ותנסו למצוא בתוך עצמכם מה החיסרונות שלכם,
ויותר חשוב, האם אתם משלימים איתם!
האמת שניהנתי לכתוב את זה,
אני מקווה שניהנתם לקרוא את זה באותה המידה!
תזכרו שתגובות תמיד לא יהרגו אף אחד :)
שבת שלום!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
HaLsAdI
