איך למדתי להפסיק לדאוג ולאהוב את הפצצה.
אין בכלל אנשים עם כנפיים. |
| 8/2012
לא יודעת ללטף
אני לא יודעת ללטף אנשים. מישהו קרוב אליי יכול לבוא ולבכות לי כאילו רצחו את סבתא שלו ואני פשוט אחבק, אבל לא אגיד כלום.
איך מגיבים לסיטואציות כאלה? איך אומרים את הדבר הנכון כשאין כזה? איך מאתרים אותו כשיש?
כולם כל כך יודעים. יודעים הכל, איך להתנהג ומתי להתנהג ומה הגיוני ומה לא. איכשהו לי זה לא עובד. אני מנסה להבין את ההיגיון ולפעול כמוהם אבל זה פשוט לא זה. תמיד אומרים לי "מה נראה לך כל כך בסדר בזה?" כאילו שאני סתומה, אבל זה מה שאני מבינה שצריך לעשות, כל פעם זה יוצא דפוק יותר.
אני לא יודעת איך מדברים עם חברה בטלפון אחרי שהיא רבה עם אחרת ולנחם אותה. מסתכם ב"אהא, אני מבינה."
אני לא יודעת מה אומרים בניחומי אבלים. אני לא יודעת מה אומרים לבן אדם משוכנע שהוא צודק אבל הוא לא.
אני לא יודעת מה מותר לעשות לחברים ומה אסור..
כל אחד הוא שונה וקשה לי להתאים התנהגות בסיסית של תמיכה או אהבה לכל אחד. אני לא רעה.. אני פשוט לא יודעת ללטף.
(למה אתם לא יכולים להיות כמו משוואה? שניים שלושה נעלמים ופה זה נגמר. פיתרון אחד או שניים והצבה. זהו.)
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
