כמובן, שבאמצע כתיבת הפוסט על כמה קשה לי להתרכז בכתיבת פוסט אחד ומיצוי הפואנטה ההתחלתית שלו, יכבה לי האינטרנט. כאילו אלוהים נתן לי סימן שאסור לי לסיים פוסט עם פואנטה ברורה אחת! טוב, אז, אלוהימוש, כפרעלייך - קבל זין. אני, את הפוסט שלי, משלימה!
~~~~
לאחרונה, אני מנסה כל הזמן להביא את עצמי לשבת על התחת ולכתוב פוסט בעל משמעות עמוקה, כזאת בעלת פואנטה, שאנשים יקראו אותה ויסכימו (או לא יסכימו - מדינה דמוקרטית) עם כל מילה, אך קשה לי מאוד לסיים פוסט בנקודה אליה באמת רציתי להגיע. תמיד בדרך אני אכנס למבוכים עם עצמי, ויכוחים על מה נכון ומה לא נכון, ואולי אפשר לשנות, אבל אולי זה בכלל שמאלה, ואולי למעלה, אחורה, קדימה, רגע, נאבדתי. כזאת אני גם בחיים האמיתיים - תזזיתית, שפועלת על פי תחושות בטן. דוגמא לכך, היא שכשאני הולכת ברחוב, ורואה משהו שנראה לי כמו מנהרה מוארת, או כל דבר אחר שיגניב אותי, אני בלי לחשוב בכלל - כמו דג - אפנה לכיוונו ואתחיל ללכת. ככה אני כמעט נדרסת בערך פעמיים בשבוע ולפעמים מוצאת את עצמי בחניון, שאורות הכניסה אליו הם אולטרה סגולים.
בתור תזזיתית, עם אלפי מחשבות, המתרוצצות בראשי בכל שניה שעוברת, הרבה יותר קל לי לכתוב תגובה קצרה ותמציתית למשהו שמישהו אחר אמר, מאשר למצוא לעצמי נושא משלי ולכתוב עליו מאמר שלם, או במקרה שלנו - פוסט.
כמו שקרה לי כאן, אני אתחיל לקשר את הנושא של אותו פוסט לחיים של אנשים אחרים, או לחיים שלי עצמי, או לחיים בכלליות, או אפילו לחיים של הכלבה החמודה והמקסימה שלי. אבל הנושא, רוב הסיכויים, יעלם כליל, ובסוף אותו פוסט אגיע למסקנה שונה לחלוטין מזו שרציתי להגיע אליה בסופו של עניין, לאחר התלבטויות רבות של 'מה טוב יותר? מה צודק? אולי אני טועה? אבל...'.
שיט, שכחתי את הפואנטה.
ידעתי שזה יקרה.
רגע...
עוד רגע קטן...
ועוד שניה אחת להזכר...
אה, כן, למה אני לא מצליחה לכתוב פוסטים.
ובכן, התכוונתי להגיע לעובדה מדוע אני לא מעדכנת הרבה לאחרונה.
זה לא שלא קורים דברים, להיפך! השגתי 3 עבודות ואחת בפוטנציה (ועל כך לדעתי כתבתי בפוסט הקודם), התפטרתי מעבודה אחת היום (בעקבות מחשבות של 'אומיגאד העבודה שלי היא בדיוק כמו העבודה של הקבצן שיושב ליד הכניסה למרכזית, רק שיש לי הרגשה שהוא מרוויח קצת יותר'), טיילתי קצת ברחבי הארץ, רבתי עם חברות, השלמתי איתן, תיכננתי את החמישישבת המטורפים שלי, ובסופו של עניין - חיי אינם משעממים כלל וכלל ובתכלית האיסור (לא שזה קשור, פשוט התאים לי בראש).
ובכל זאת, אני לא מצליחה להביא את עצמי ללכתוב פוסט העוסק בעניינים אלה בלי לשעמם את עצמי לגסיסה, או בלי להאבד ולהגיע לדברים שונים לחלוטין (למרות שבגלל היכולת המופלאה הזאת של להאבד במחשבות של עצמי אני עולה על תיאוריות גאוניות כמו 'למה לאנשים אין כנפיים?' - תיאוריה הקושרת צבים בנוצות ובתורת היחסות, אך על זאת ארחיב בפעם אחרת.)
אני הרבה יותר טובה בלסכם מאשר בלהרחיב.
ובכל זאת זהו פוסט מורחב במיוחד. אני חושבת שאני גאה בעצמי
אלאניס אהובתי.
ולבסוף, הפואנטה, שאני חושבת שהיא הפואנטה ההתחלתית שלי - אני צריכה ללמוד לסדר את הראש שלי קצת, ועדיף שלפני שאני משתגעת לחלוטין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~music
