נודדת לבדי

זה התפתח אצלי לאט-לאט. בתחילה הכל הגיע במן ערבוב מטורף אבל בחלוף הזמן והתקדמות השנים, עם קניית הדיסקים, ההאזנה עליהם, הצעידה למסיבות מתאימות ולהופעות – זה נחת עלי במן בּוּם פִּרְאי.

משינה, איפה הילד, פורטיסחרוף, עברי לידר, נושאי המגבעת, שילה פרבר, ערן

צור, דודי לוי, רמי פורטיס, חמי רודנר, יובל בנאי, מופע הארנבות של

ד"ר קספר, הדרה לוין-ארדי, ברי סחרוף, ירמי קפלן, טאטו, זקני צפת, אריאל

זילבר, שלום חנוך, המכשפות, מאיר אריאל, כרמלה גרוס וואגנר, הבילויים,

רונית שחר, דן תורן, מאור כהן, הזבובים, פאנקייק, קורין אלאל, הבליינים,

החברים של נטאשה, יהודית רביץ ועוד רבים-טובות, רבות-טובים...

כן כן, אני יודע שלא מדובר בטעם הומואי למופת אבל – הֵיי! מי אמר שכל מי שאוכל בתחת חייב להסתפק בקיילי מינוג?

מה שעושה לי את זה, מה שמעיר אותי בערב ומרדים אותי בבוקר, מצחיק, מרגש, מדכא ומשמח, מכעיס, מפייס, מעצבן ומנחם זה:

רוק ישראלי שאתנצל?

לא פלא שאתמול היה יום חג עבורי. אחרי הרבה תלאות, עיכובים ובג"צים למיניהם – עלה אתמול לאוויר ערוץ המוזיקה, 24 בממיר הדיגיטלי הקרוב לביתכם.

בנתיים מדובר במהדורת ניסיון, מן חודשי הרצה לקראת הדבר האמיתי שיעלה בעוד שלושה חודשים. שידורי ההרצה הינם 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע והם מתחלקים לשעות היום כולו לרצועות בוקר רגועות, לשעות להיטים אחה"צ ולקטעים נדירים בערבים.

שני חששות עיקריים ליוו אותי בתחילת השידורים. הראשון היה מפני שיעתוק מלא של גלגלצ הידוע לשמצו בהשתעבדותו המוחלטת לפלייליסט ובהדחתו המוחלטת של כל מה שאינו להיט מהשמעה בתחנה. החשש השני היה מרדיפתם של קברניטי הערוץ אחרי רייטינג בכל מחיר, דבר שהיה מביא אותם לשדר מינונים גבוהים מידי של מה שאמורה להתקרא 'מוזיקה מזרחית'.

את שעת פתיחת השידורים (14:00) פספסתי שלא באשמתי (וגם לוּ היה זה תלוי בי, נהניתי הרבה יותר ממה שעשיתי באותו הזמן) וכשעה לאחר פריצת הערוץ לחיינו, התיישבתי מול הפלזמה בבית ידידתי והקשתי את ה'24' המיוחל בכיליון עיניים. שלושה שירים מזרחיים בזה-אחר-זה כמעט שגרמו לי להתקף לב. "תביאי לי מהר את המצלמה הדיגיטלית" קראתי לעבר ידידתי האהובה ובמוחי כבר דמיינתי את הארס, השצף והקצף שייפלטו ממני על הערוץ אך עד שהגיעה המצלמה, נעלמו להם המזרחיים והנה מה שתפסנו.

לזה בדיוק חיכיתי:

ברי סחרוף מתחרפן