נודדת לבדי

את ההורים שלו העלתה מדינת ישראל מאתיופיה במסגרת פעילותה לשמירת הרוב היהודי ולמתן מקלט ליהודי העולם. גבעת המטוס בירושלים, הוא המקום בו בחרה המדינה הציונית לשכן אותם.

כשנה לאחר העליה, נשללה מהמשפחה אחת הקצבאות וההורים (אבא חולה שלא מסוגל לעבוד ואמא המפרנסת היחידה מעבודתה כמנקת חדרי מדרגות) ביקשו מהילדים הגדולים (מגיל 16 ומעלה) לעזוב את הבית על לחסוך ככל שניתן בהוצאות השונות (אוכל, חשמל וכו').

הילד שפגשתי (לצורך הפוסט נקרא לו משה), היה אז בן 17.5. בתחילה מצא משה עבודה בשטיפת הכלים של בית קפה ירושלמי אך לאחר זמן מה, בעלי המקום פשטו את הרגל והמקום נסגר.

כשהגיעה עת גיוסו לצבא, התגייס כשהוא חדור מוטיבציה. בסופי השבוע, כשאת כולם היו משחררים ל"חופש", הוא מצא עבודות שחורות-מזדמנות על מנת לכלכל את עצמו ולעזור לאחיו הקטן ממנו שהצליח (אחר הרבה מאוד מאמצים) להתקבל לפנימית נוער המוגדרת כמקלט לנערים בסיכון.

גם העבודות המזדמנות לא סייעו לו הרבה ופעמים רבות, מצא את עצמו בסופי שבוע כשהוא רעב ללחם ובלא שיהיה לו היכן להתגורר. סיפרו לו על אפשרות לבקש מגורים מהצבא אבל הוא התבייש "לבקש נדבות", כלשונו ("מה אני, קבצן?"). בשלב כלשהו, דכאונות שתקפו אותו הובילו אותו לאיומים בהתאבדות והמערכת הצבאית פלטה אותו מתוכה – לרחוב.

מאז הוא משוטט ברחובות תל אביב. ההורים שלו מתביישים בו ולא מוכנים שהוא יגיע הביתה, את אחיו (שכבר גדל מאז והתגייס) הוא רואה פעם בכמה שבועות והוא (אחיו) לוקח אותו לאכול במסעדה. בין לבין, הוא אוכל מכל הבא ליד (רק שמה שבא ליד הוא מוּעט) וישן במקלטים ובחדרי מדרגות.

לפני מספר חודשים, בשעת בוקר מוקדמת (או לילה מאוחרת), כשטיפסתי במדרגות ביתי (עדיין בתל אביב), נתקלתי בו. אין לי מושג למה (אולי כי הייתי מסטול, אולי סתם כי הייתי ערני מידי) לא דילגתי מעליו אלא נשארתי איתו כדי להקשיב לו. לקחתי אותו לאכול ב'אגאדיר' וכשטרף את המקסי שאלתי אותו בתמימות למה הוא לא פונה לשירותי הרווחה.

"הלכתי פעמיים אבל הם מסתכלים עליך כאילו אתה משוגע ומסכן או משהו כזה, אז לא צריך מהם טובות".

האמת? לא היה לי מה להגיד לו.

אני לא מרגיש שעשיתי כל מה שיכולתי כדי לעזור לו אבל אני רגיל כבר לעצמי. אני לא אדם טוב במיוחד...

נזכרתי בסיפור הזה וחשבתי על הקיצוצים האחרונים בקצבאות השונות ובשירותי הרווחה. חשבתי על כמויות ה'משה' שיגדלו בעקבות אותם קיצוצים וחשבתי גם על כל מיני חכמים גדולים כאן, בישרא-בלוג, אנשים שנונים וסרקסטיים הכותבים כנגד האמהות החד-הוריות ושאר אותם חלקים באוכלוסיה שהחברה הישראלית מנשלת, מנדה וזורקת אותם מתוכה.

לפעמים תוקפת אותי בחילה כשאני נזכר שחלק מאזרחי אותה המדינה בה אני חי הם ברנשים כמו ביביהו והדרקון הלא נכון. לפעמים אני מתבייש להיות ישראלי והבוקר – הוא אחד מה'לפעמים' האלו.