נודדת לבדי

יש גם אופציה אחרת. סוציאליזם – זו לא מילה גסה.

מטרת התכנית: לשנות את אופן החלוקה של העושר הלאומי.

התכנית כוללת שני מרכיבים עיקריים שירכיבו את הכנסות והוצאות המדינה. הראשון, תשלומי העברה (קצבאות) והשני, הכנסות המדינה ממיסים.

תשלומי ההעברה, אסור שיותנו בהכנסה. על המדינה לקבוע את הפרמטרים לפיהם יחולקו אותם תשלומי העברה, המהווים זכות בסיסית מוקנית לכל אזרח. למשל: הקצבה עבור ילד או בגין נכות, תהא זהה ותנתן לכל אזרח בלא קשר להכנסתו.

גובה מס ההכנסה ישוקלל וידורג לפי ההכנסה כולה (כולל תשלומי ההעברה). התקרה הנמוכה תהא לבעלי הכנסה של עד 5,000 ש"ח ובעלי אותה הכנסה לא ישלמו מס כלל.

הדירוג הבא בתור יעביר לקופת המדינה 15% מהכנסות כמסים, הדירוג שאחריו ינכה מהכנסתו (כל הכנסה שהיא) 20% מס ולאחריהם, כל מדריגת מס תעלה ב-3%.

בראשית התכנית נקדים ונחוקק את חוק יסוד: זכויות חברתיות.

בחוק תכיר המדינה בחובתה לתפקד כ'חמסה אדומה' למען כל אזרח. בסיס הרעיון הוא בכך שלפני שהמדינה דורשת משהו מאזרחיה, חובתה לדאוג להם לחמשת הענפים הנובעים מאותה 'חמסה אדומה':

1)      ביטחון

2)      חינוך

3)      קורת גג

4)      בריאות

5)      תעסוקה

ההון הטבעי של המדינה, כולל בתוכו דברים רבים (שירותי תקשורת, חשמל, מים, נמל, תובלה, תעופה, בנקאות ועוד) ובמקום שהמדינה תיפטר מאחזקותיה ותנדב אותם (לעיתים בתמורה אפסית) לאלי הון, התומכים בפוליטיקאים, התומכים באלי-ההון וחוזר חלילה, על המדינה להחזיק את אותם נכסים ובאמצעותם לשרת את אזרחיה.

נתקפנו בבהלת ה"בואו ונפריט עצמנו לדעת" וכך פוטרת את עצמה המדינה מאחריותה כלפי האזרח. את המגמה הזו חייבים לעצור, להופכה ולשנות כיוון.

אבל גם זה לא ממש מספיק. בתקופה הנוכחית, כל עוד נתחים אדירים מתקציב המדינה מופנים ומוקצים לצרכי ביטחון (או אם נדייק, לצרכי השליטה שלנו בשטחים-לא-לנו) – יקשה על המדינה לעמוד בחובותיה כלפי אזרחיה ולפיכך יש צורך לממש תכנית נוספת. תכנית מרשל ב' (נסיגה כלכלית):

ביוני 1947, הציעה ממשלת ארה"ב למדינות אירופה סיוע כלכלי, על מנת לשקם את אירופה שנהרסה במהלך מלחמת העולם השניה.

בתקופה של 4 שנים, הזרימה ממשלת ארה"ב לאירופה כולה סכום של יותר מ-20 מיליארד דולרים, עזרה שאיפשרה צמיחה של תנאים פוליטיים-חברתיים, לקיום משטרים חופשיים ודמוקרטיים במדינות רבות.

זה התהליך שצריך לעבור גם על האזור שלנו.

כיום, הנטל לא אמור ליפול על ארצות הברית לבדה. יכולים להשתתף בו קנדה, אוסטרליה, מדינות אירופה וכל מי שיש לו אינטרס בשקט ובחברה חופשית, באזור שבע המלחמות שלנו.

העיקרון על פיו תפעל התכנית הוא מאוד פשוט.

כל אותן מדינות יודיעו על תכנית פעולה כוללת לשיקום המזרח התיכון כשכל מדינה מזרח-תיכונית שתרצה להשתתף בה, תאלץ לעמוד בשני תנאים עיקריים:

1)      ממשל דמוקרטי

2)     אי-כיבוש והפסקת הלוחמה

ישראל תצטרך לסגת בשלבים משטחי הגדה ורצועת עזה כשבעת ביצוע כל שלב, אל החלל ממנו תצא ישראל ייכנסו כוחות בינלאומיים ובד בבד, ישקיעו אותן מדינות התומכות בתכנית בישראל כספים ליצירת מקומות עבודה, מימון לקליטת אזרחיה המפונים של ישראל ומימון צרכים נוספים המיועדים לשיקומה של המדינה.

עם כל שלב, יושקעו בישראל כספים בינלאומיים נוספים שיעזרו לה לצאת מהמצב הנוכחי ולעמוד על הרגליים בזכות עצמה (מודל ראוי שהצליח כבר יש לנו. תכנית מרשל המקורית).

כך תפעל התכנית גם במדינות השכנות. הפלשתינים יתחייבו לשמור על הסדר והביטחון, ולהימנע מפעולות מלחמתיות כנגד ישראל, בתמורה למימושה של אותה תכנית גם אצלם, ליצירת מדינה משגשגת ומתקדמת. כנ"ל הסורים, הלבנונים ושאר שכנינו.

זו הדרך היחידה הריאלית, לצאת מהמצב הנוכחי בו אנחנו נמצאים מבלי לחסל ולהמית ברעב ובבושה, אזרחים רבים שמזלם לא שפר עליהם והם לא נולדו למשפחת רקנאטי או אריסון.

התכניות שהועלו כאן אינן מקוריות שלי. הן של הפוליטיקאי היחיד שאני סומך עליו במאת האחוזים – אילן גילאון. דיברתי איתו היום כמה דקות, הוא נתן לי את הקווים הכלליים של התכניות ומשם אני המשכתי לבד.

רציתי לכתוב לכם על ההיכרות האישית שלי איתו אבל מישהי כבר עשתה את זה טוב יותר ממני. מיכל קפרא בכתבה למוסף השבת של מעריב, לפני כמה שנים:

אילן גילאון יורה ובוכה

מאת מיכל קפרא

שלושה חודשים שאילן גילאון, מספר שמונה במרצ, חבר-כנסת והוא כבר מוכר ובולט בזכות הצבעוניות שלו, הפה הגדול שלו, והעובדה שהוא מתבטא בלי חשבון בתום השיחה עם חבר-הכנסת אילן גילאון, ביציאה ממזנון הכנסת, הצצתי לאחור. הצצה סתמית, חפוזה. הוא ישב שם, שקוע בשיחה בפלאפון. והוא היה לבד במזנון. נפש חיה לא היתה שם. אף חבר-כנסת. אף עוזר. אף יועץ. אף עיתונאי. אפילו המלצרים לא היו. ולא שחלילה קרה משהו שהביא ריקנות כזאת על המזנון. פשוט נכנסנו לשתות קפה כמה דקות לפני שפתחו אותו. ובכל זאת, זה היה פריים מדהים. רגע נדיר של מציאות, שבלי כוונה בכלל, מאירה לך תובנה על בנאדם. מסדרת את התפאורה בדייקנות שרק המקריות יכולה להיות אחראית לה. ח"כ גילאון הוא ללא ספק יחיד מסוגו בין 119 הקולגות שלו.

שלוש שעות שיחה עם אדם רחוקות מלהבטיח ציור פורטרט מדוייק. אבל אינטואיציות לא מתחשבות בזמן שהייה. הן פועלות מיד. כמו פטיש. הן מקשיבות למימיקה, לשפת הגוף, לשפה המחוספסת, הבוטה, מנסות לאתר רמאויות קטנות, עיגולי פינה, תיחכום מסתתר, שארם מודע, הומור מאולץ, ציניות מחודדת ובסופו של דבר מייצרות איזה סך-הכל רגשי.

ח"כ גילאון - אחרי שתי כוסות קפה, עוגת שמרים (שלי) אחת ובקבוק מים מינרלים, שהוא לא שותה ממנו בעיקרון ("לא משלם כסף על מים") - פוגע בבטן. ולא בגלל הדמעות שהתחילו לזלוג מעיניו ברגע לא צפוי באמצע הראיון, למרות שמעולם לא הזדמן לי לראיין חבר-כנסת דומע. וכשהבטתי בו בבהלה על הצער הבלתי-צפוי שהבאתי עליו, הוא הזדרז להאשים את "שק הדמעות הנפיץ" שלו ו"שלא אשים לב". כאילו אפשר. כך או כך חשבתי, מגיע לנו איזה חבר-כנסת בוכה אחד. לפחות אחד.

ח"כ גילאון, בן 43, מרצ, משותק ברגל אחת, דיסלקטי, נכנס לכנסת האחרונה לאחר שני נסיונות כושלים, היישר מתפקיד סגן ראש עיריית אשדוד. בתקופה האחרונה פרץ שמו לציבוריות במהלך מאבק הנכים, בדיאלוג החריף עם אהוד ברק ובהצעת הפשרה שלו, שהתקבלה והביאה לסיום השביתה.

השבוע קיבל על כך בכנסת הרבה לחיצות ידיים מח"כים מזדמנים. אבל מבחינתו הניצחון לא קשור לכסף. גם כסף, אבל הרבה מעבר לכך. "פעם", הוא אומר, "העדפתי שיגידו לי שאני צולע ולא נכה. עכשיו לא איכפת לי. וזה הרבה בזכותם, בזכות המאבק הזה. הם הלייקרס".

"הלייקרס", הם רק דוגמה קטנה לעולם המטאפורות והדימויים הלא-שגרתי שלו. גילאון מגלגל את השפה בהנאה פרובוקטיבית, מניע אותה משפת רחוב לשנינות רהוטה וחוזר חלילה. הקונפליקט הזה בין שפת ביבים לשפה גבוהה זוכה אצלו לפנים נוספים. הוא אוהב את המראה האשדודי, הגורמטי, במיוחד על רקע אופנת השמאל הפוליטי הפסטלית. יש לו ג'סטות רחבות, שפת גוף שאינה מחסידות הצימצום, וכל זה עטוף במודעות קצת מתגרה.

השבוע נכנס חבר-הכנסת הטרי בפעם הראשונה לישיבת ממשלה. "הגעתי באיחור והסתכלו עלי במבט נוזף. אחרי שדיברתי, שאלתי אם אפשר ללכת. אין לי סבלנות להקשיב ל'ואני רוצה לחזק את דברי חברי', בכלל, לכל העולם הוורבלי הזה. אבל ברק ביקש שאשאר. אחרי 20 דקות נגמר לי. אז לקחתי את הסיגריות כאילו אני יוצא לעשן. שלא ייעלבו".

מה אמרת בישיבה?

"אמרתי: ההסכם שהצעתם לחלק את התשלומים לנכים לשלוש שנים, הוא הגון, יחסית לקונטקסט של הצדק שאנחנו חיים בו. אבל בואו תעשו ג'סטה. זו לא כניעה. הדרישה צודקת. לכו על זה. והייתי בטוח שיתחילו הפלצנויות. ידעתי שהיועצים של ברק הציעו לו לתת לנכים 80 מיליון בשנה הראשונה, 30 מיליון בשנה השנייה ועוד 30 מיליון מתי שייקבע. אמרתי לו, למה? תן להם בכיף. אמא שלי לימדה אותי, אם אתה נותן מתנה, תיתן אותה ביד טובה. עד הסוף. תהיה לארג'. והוא קיבל את זה".

מנקודת ראייתך, תנתח את מאבק הנכים.

"המאבק הזה לימד שיעור את הממשלה. בימים הראשונים היו הנכים מוכנים לקבל 37 מיליון שקלים. אבל הממשלה לא עשתה מראש מה שהיתה צריכה לעשות. נוצר מצב שמומו מציע הצעה, ואז חבר של מומו מציע עוד הצעה. הממשלה לא הבינה שזה מאבק בין כוח סדיר לכוח גרילה. הם לא לקחו בחשבון שקשה לעמוד מול החיזיון הזה של הנכים. זאת היתה ממש שביתה סוריאליסטית. הם הפכו את משרד האוצר לבית שלהם ויצרו תמיכה ציבורית גדולה. הם לא יצאו נגד הציבור. לא הציקו לו, לא חסמו יותר מדי כבישים. מאבק וכסאות גלגלים זה הרכב מנצח. וההתמדה הצדיקה את עצמה.

"גם התקשורת, כמו הפוליטיקה, לא התעניינה בהם בהתחלה. אחרי שבוע הם היו באדמה. אבל הם לא ברחו מהמערכה. הם נשארו. והמאבק הזה היה לחלקם אחד הדברים הכי משמעותיים שעשו בכל חייהם. זו היתה צמיחה קלאסית של מהפכה, 'מהפכת אוקטובר'. היה כאב. היה צדק. ואני הגעתי אליהם בלילות לשיר איתם שירי דיכאון במרוקאית, שירים של בית הסוהר. אנשים הרגישו גאווה. אנחנו הרי מסתכלים על עצמנו כמו שאחרים מסתכלים עלינו. והם הרגישו גיבורים. אולי בפעם הראשונה".

הוא נולד ברומניה. בגיל שבעה חודשים לקה בשיתוק ילדים. אחרי חודש הגיע החיסון. "פיספסתי בחודש", הוא אומר. "במשך כמה שבועות הייתי משותק כולי, כמעט במצב של מוות קליני. אבל היה לי מזל. בתת-מודע נלחמתי את המלחמה הראשונה שלי ונשארתי עם שיתוק קל ברגל ימין. ומאז החל תהליך של התמודדות, במיוחד ברמה הפיסית. היה לי צורך לעשות הכל. עלינו לארץ וגדלתי באשדוד. בגיל 13 אני זוכר מסע של 40 קילומטר בגדנ"ע. אמרתי לאמא שלי, איך אני אלך 40 קילומטר? והיא אמרה 'אתה תלך', ועשיתי את זה כמו גדול.

"בגיל 17 קניתי אופנוע ודפקתי את הרגל בפעם השנייה. הרגל הזאת היא כמו קולט ברקים. נכנסתי עם האופנוע לתוך מונית וריסקתי אותה. אבל שוב קניתי אופנוע. לא מוותר. ואז הגיע גיל גיוס והתחילה המלחמה להתגייס לצבא. שש שנים נאבקתי, לא בגלל מיליטריזם, אלא זה היה הסט שצריך לעבור. בסוף, בגיל 24, דווקא רפול - נראה מטורף, אה? - הסכים לגייס אותי ושירתתי בקצין חינוך ראשי.

"לפני הצבא למדתי באוניברסיטה יחסים בינלאומיים. לא סיימתי בי.אי. ונראה לי שאני גם לא אסיים בחיים. לאבא שלי תמיד היה חבל שאני אקלקל את העיניים. הוא חשב שהראייה יותר חשובה מהשכלה. הוא רצה שאלמד מקצוע. אז הלכתילעבוד כרתך-מסגר והתקנתי אנטנות קשר גבוהות על גגות. מקצוע של גורילות אני קורא לו, אבל הוא סידר אותי כלכלית. לא רציתי להיות תלוי באף אחד. בכל אופן, לפני שנתיים עשיתי שיפוץ בבית, עליתי על סולם, נפלתי ודפקתי את הרגל בפעם השלישית. עכשיו היא מלאה פלטינות באלפי דולר".

זה די סיוט העניין הזה עם הרגל.

"מצד שני, מה אם הייתי דופק גם את הרגל הטובה? זה מין תזכורת כזאת. גורמת לי להרגיש את הדברים בצורה שונה, דרך כאב של הצעידה".

הנכות היא רק פרק אחד לא קל בילדות. יש גם פרק שני - הדיסלקציה. "עד היום אני לא מצליח לקרוא. את העוזרים שלי אני מכנה 'קוראים אופטיים'. כילד הייתי גם  היפר-אקטיבי ולמדתי בכיתה טיפולית. ומה היתה אז כיתה טיפולית? היה שולחן ליד המורה וכל היום הייתי משחק בפלסטלינה ורק שעה אחת ביום היו באים ללמד אותי. יום אחד המורה שאלה את הכיתה שאלה קשה במיוחד: כמה זה שבע כפול שמונה. ורק אני ידעתי. זאת היתה נקודת המפנה שלי. שנה אחר-כך הגיעה המורה ישראלה שתיעלה את האנרגיות שלי לפעילות ציבורית, לוועד כיתה ולמועצת תלמידים. עד היום אני בקשר איתה, היא האורים והתומים שלי. נשים בכלל היתה להן השפעה מכרעת על חיי".

ח"כ איווט ליברמן עובר מהר בפרוזדור, מציץ בגילאון ולא מתאפק. ניגש עם חיוך גדול, לוחץ יד, אומר מברוק. גילאון קורץ לו בחיוך קטן. הלך ליברמן מגיע יובל שטייניץ. לא בדיוק הסביבה הפוליטית הטבעית של אילן גילאון. "עוד לא קראתי את הספר", ממהר גילאון לעקוץ את שטייניץ, אבל שטייניץ, בלתי-עקוץ לחלוטין, לוחץ את היד של אילן ואומר לו "תבוא לחדר שלי, אני אתן לך ספר".

"איפה היינו? כן, בילדות. שכונה חרא, משפחה חרא, בתי רכבת ועל כל דבר אני מתגבר עם השיניים. אוכל אדמה. הבחינה הפיסית היתה נורא חזקה. השקעתי בזה המון. אבל היתה לי מנהיגות. היתה לי כנופיה ממש. זאת היתה מציאות מטורפת של חיים קשים, אבל זאת היתה תקופה מדהימה. מדהימה. את יודעת, בבניין שלנו גרה אשה עיוורת, עאישה אברג'ל. אשה מרוקאית עיוורת שגידלה שמונה ילדים ואני זוכר את הבית הנקי שלה. והאשה הזאת נתנה לי את חוכמת הפשטות. ממנה למדתי את המגע הפשוט. לפני שבועיים, כשהיה לי ויכוח עם אהוד ברק, ראיתי את האשה הזאת מולי. כי מרוב חוכמה שלו, לפעמים לא רואים את הדברים הפשוטים.

"אשה מדהימה", הוא אומר שוב והעיניים שלו מתמלאות דמעות. גילאון לוקח מפית ומנגב את הדמעות בתנועות גדולות, כמו שמקנחים את האף ומתנצל. "תמיד ידעת שבסוף הנפילה יהיו הידיים שלה, וזאת התכונה הכי חשובה למנהיגות. אבל היום יש מנהיגות של פלסטיק, של ניילון, של אריזות חד-פעמיות. לא נוגעים. אני מסתכל על בנאדם שמופיע מבריק בטלוויזיה ובסוף מתברר לך שהאדם הזה הוא חרא. מדבר מצויין אבל לא נוגע. בסוף הנפילה לא יהיו הידיים שלו. ומהמורה ישראלה למדתי את הדבר השני על מנהיגות - תמיד לקחת אנשים חזקים לידך. לא לפחד מהם. להיפך".

תפאורת חייו של גילאון היתה רחוקה מלסלול אינסטינקטיבית את הדרך לשמאל ולמפ"ם. "הבית? - לא זה לא בא מהבית. זה היה בית רומני. לא עסקו בפוליטיקה. לא ידעו להגדיר דברים. הגעתי ל'שומר הצעיר' ובאחד המפגשים עם נוער ערבי התחלתי להיווכח במציאות של עם אחר. ואני מוצא את עצמי הולך למפ"ם, שזה ההיפך מהאישיות שלי. אני זוכר שיחה עם יעקב חזן והוא כעס עלי ואמר לי: 'לך מפה, נבלה'. הם לא אהבו שממרים את פיהם. אבל האנשים האלה סיקרנו אותי. הזקנים האלה עם מכשירי השמיעה שקראנו להם 'השב"כניקים'. פעם הלכתי להתראיין אצל חייקה גרוסמן על תפקיד יועץ פרלמנטרי. בסוף השיחה היא אמרה לי שאני בהיר מדי. אולי היא רצתה משהו יותר שחור. בשביל אינטגרציה. אז אמרתי לה, מה את חושבת, שאת עפרה חזה? היא אמרה שהיא תתקשר למחרת, אבל לא הגיע שום טלפון".

מה דחף אותך להשתלב דווקא במפ"ם?

"גבעת החול. ב'שומר הצעיר' המדריך עמד למעלה על הגבעה וצריך היה לטפס עם הג'ריקן. קריעת תחת, אבל זה מאתגר אותך. התחלתי עם זה אחרי הצבא. נבחרתי להיות ראש צעירי מפ"ם ומשנת 88' אני מנסה להיות חבר-כנסת. היתה התמודדות מול אבשלום וילן. הוא הברבור ואני הברווזון המכוער. ניצחתי, אבל זה היה על מקום שש במפ"ם, שרחוק היה מלהיות ריאלי. ב92-' רצתי מול ענת מאור, הגעתי למקצה האחרון ואז, בגלל כל מיני פוליטיקות פנימיות, סחבק נשאר בחוץ. ב96-' שוב התמודדות, אבל אז ניצחתי ונכנסתי לכנסת. תשמעי, אני בהמת משא אידיאולוגית".

לא היה רגע של עלבון, של שבירה?

"את יודעת, יש קללה במרוקאית שאומרת הלוואי ואלוהים יתן לך עיוורון. לא במובן של עיוור, אלא אל תראה הכל. אני שוכח בצורה מדהימה וזה עוזר לי. דרך אגב, יש עוד משהו מהקלסיקה הערבית: שרמוטה שקונה נעליים חדשות פתאום לא מכירה את האנשים סביבה. אני הגעתי לכנסת עם הגורמטים. ככה אני".

אחרי כל המאבקים האלה זה היה שווה?

"היתה תחושת ניצחון במיוחד לאחר שלא ממש פירגנו לי. לא הייתי מחובר לאירגון ולא הייתי בחיר לבם של אנשים משפיעים. גם התקשורת לא הזכירה אותי. תמיד מאחורי העץ. כשנכנסתי לכנסת היתה לי תחושה שהגעתי באיחור של עשר שנים. איחור לא טוב. עם קוצר רוח, פחות אנרגיות, כמו ילד אורגני שהפך למבוגר אורגני. משפריץ על הכל.

"אבל ביום הראשון בכנסת הלכתי דבר ראשון להיפגש עם שמוליק. שמוליק היה מחלק תה ושנינו רצינו להתקדם. הוא רצה להיות שוטר של הכנסת וביום שהגעתי פגשתי אותו, והוא היה השוטר של אולם המליאה. את יודעת שאסור להכניס לשם קולה? אמרתי לו בשקט: דפקנו אותם. באותו יום גם הלכתי לשני אנשים, ליצחק בן-אהרון ולויקטור שם-טוב. העובדיה והכדורי שלי. לבן-אהרון לא ממש היתה סבלנות אלי וויקטור הוא כמו אבא, עודד אותי. ובסוף היום חזרתי לאשדוד כמו עם גביע. את יודעת איזה כיף זה להביא גביע הביתה"?

הח"כ הטרי גילאון, נשוי ליהודית ואב וארבעה ילדים, כבר נקרא מספר פעמים לוועדת המשמעת. "זה בקשר להצבעות. אני שברתי את הכפתור של הנמנע. מה זה נמנע? קראו לי להצביע בעד הקואליציה בכמה עניינים, למשל חוק המועצות הדתיות - ואני הצבעתי נגד. לפעמים אני עושה פשרות רקובות, אבל יש גבול. היה עימות מילולי אז אמרתי להם: לא טוב, תפטרו אותי".

ובכל זאת, מפלגתך יושבת בממשלה עם ש"ס.

"אני מתנגד גדול של ש"ס. מבחינתי הם חנות לפרוטזות. הם בעד לחתוך רגליים כדי שהחנות תמכור יותר פרוטזות. הם משרד תיווך. הם חיים על המצוקה של האחרים. מעדיפים לתת כל בוקר לחמניה לנזקק ואף פעם לא ללמד אותו לנהוג בטרקטור. המצוקה היא הרווחה שלהם ולכן בעיני הם לא דתיים".

ואתם שם, איתם, באותה ממשלה.

"נכון. אם את שואלת אותי, הייתי אומר לברק מה שעאישה היתה אומרת לו: 'טוב - טוב, לא טוב - שלום'. ולדעתי הוא היה מתרצה".

ואם לא היה מתרצה?

"אז מה, מת העולם"?

אגב, מה היה בעימות שלך עם אהוד ברק?

"זה היה בוועדת העבודה והרווחה של הכנסת בנושא סל התרופות. הייתי עד שם למחזה מצמרר. בהתחלה הגיעו הסוכרתיים ואמרו: אנחנו הכי חולים אנחנו צריכים את התרופה שלנו בסל התרופות. אחריהם הגיעו האלצהיימרים ואחריהם המסורטנים וביקשו להיות בסל. וזה זיעזע אותי. אמרתי לברק: אתה המנהיג, וכל התרופות, חוץ מיישור תחת, הרמת חזה וניתוח אף, צריכות להיות בסל. תקנה שני מטוסים פחות כדי שאנשים לא ימותו".

איך התרשמת ממנו?

"אני לא מכיר אותו מספיק בשביל לומר. יש לו איזו דפיקות בחוכמת הפשטות, אבל לדעתי יש לו פוטנציאל ללמוד. אני אגיד לך מה הבחינה שלי כלפי פוליטיקאי. קחי אדם שמגיע לשיא שלו, יושב ליד שולחן גדול עם טלפונים אדומים ומכשירי פקסים. ואז נפתחת הדלת וילד קטן ייכנס ויאמר שהאצבע הקטנה שלו כואבת. אם הוא לא קם לטפל בילד, אז מה חשוב באיזו מפלגה הוא או כמה הוא חשוב?

"שבע שנים ישבתי בעיריית אשדוד, ואת יודעת מה היתה האורגזמה הכי גדולה שלי שם? יום אחד חזרה איזו משלחת תלמידים מחו"ל ומנהל בית-הספר ותלמיד שלדעת המנהל היה לא בסדר, הגיעו אלי ללישכה. והם עומדים שם, וכל אחד אומר מה שהוא אומר, והילד צודק ב-100 אחוז. ואז המנהל אמר לו: תשתוק, אני מנהל בית-הספר. ואני אמרתי למנהל: עכשיו אתה תשתוק, כי אני מנהל בית-הספר. וזה היה שווה הכל".

רק חודשים ספורים בכנסת וכבר מכנים אותו 'גילאון מחלות וילדים'. "אני מאמין ב'סוציאליזם אורתופדי', כלומר, חברה צריכה להכין מידרסים מתאימים לכל רגל. במתמטיקה יש מושגים של צימצום סוגריים וכינוס איברים, לא? ככה צריכה לעבוד הסנדלריה, בתנועה מתמדת. באשדוד, למשל, הקמתי מרכז לילדים, שם מקבלים ייעוץ משפטי, פסיכולוגי וסוציאלי. מבחינתי, מרגע שילד יודע לדבר, יש לו זכויות. זה לא מספיק לאהוב אותם, צריך לכבד אותם. היה ילד שקיבל טייפ-ריקורדר לבר-מצווה. בעיקול שעשו בביתו לקחו את הטייפ. אנחנו הוצאנו את זה חזרה, כי יש לו זכות קניין. אני גם מיניתי קטין בתור דירקטור בחברה העירונית לתרבות וספורט. למה לא? חסר לו נסיון? אני מכיר בעלי נסיון מטומטמים גדולים. את כל החיים שלנו מנהלים אנשים בעלי נסיון".

מה הכי מפריע לך, מטריד את מנוחתך?

"מפריע לי שאנחנו חיים בכרוניקה ידועה מראש כמעט בכל התחומים. הכל אנחנו עושים בדיליי. קחי את היחס לפלשתינים, קחי את שביתת הנכים. מה כל-כך מסובך להבין מלכתחילה"?

ואז מגיע הרדיו הצרפתי לראיון קצר על סיום שביתת הנכים. "מאיפה הצרפתית שלי?" - הוא תמה על השאלה שלי, "מהשכונה באשדוד". אומר, וקורץ.