נודדת לבדי

כשסירנות מלוות את הנסיעה, הובלתי אחר כבוד לבית החולים. כנראה שהתעלפתי או משהו כזה. האימייג' הראשון שלי לי הוא מהנסיעה. שתי אחיות ורופא נמצאים מסביבי כשהם מתפקדים בהיסטריה. מוזר. התחושה שלי דווקא הייתה טובה, מן שמחה פנימית כזו שתקפה אותי אותי בעת הנסיעה.

בבית חולים, שם המשחק היה – המתנה. בדיקה, צילום, אמ.אר.איי., א.ק.ג. ועוד כל מיני ראשי תיבות לועזיות.

כמה משעשע היה לראות את פניו חמורות הסבר של מנהל המחלקה, כשבישר לי כעבור כמה ימים, על הגידול הסרטני שמקונן לו במוחי.

"מגניב", אמרתי "אני הולכת למות?".

לא הייתה כל דרך הגיונית להסביר את העליצות הטבעית הזו מלבד ב"כנראה שהגידול לוחץ על גזע המוח שלה ומשפיע על כושר השיפוט", מלמל הרופא בדאגה.

למזלי, אחר מעט מאוד טיפולים הגיעה ההתדרדרות. גם בני משפחה וחברים קרובים לא הורשו להתקרב למיטתי מחשש שהמערכת החיסונית הקורסת שלי, לא תעמוד בפני כל מיני חיידקים שונים שיביאו עמם. חודש בלבד שהיתי בבית החולים עד שכיסו אותי בסדין וברקע כבר ליוותה אותי הסימפוניה הבלתי גמורה של שוברט, אל מקום מושלם. מקום שהוא לא כאן.