נודדת לבדי

קו 18 שמוביל מהתחנה המרכזית אל מרכז העיר ירושלים, היה מלא עד אפס מקום. ליד השוק ירשו ממנו כמה נוסעים ואני תפסתי את מקומי, שלוש שורות לפני הדלת האחורית.

לפניי ישבו צמד פרחות מקומיות שליהגו בקולי קולות על ה-SALE המדהים במשביר מחסני אופנה. מולן הצטופפו זוג בחורי ישיבה שדיברו בהתרגשות על הופעתו האחרונה של אייכלר ב'פוליטיקה'. מאחוריי ישבו זוג, בער ונערה בני כ-17, שלא הפסיקו להתגפף אף לא לשניה. לידי התיישב בחור צעיר ויפה תואר.

מהמעט שאני זוכר, היה לו שיער שחור מקורזל, עיניים חומות גדולות ובורקות, עורו היה שזוף והוא היה רזה למדיי.

הוא לבש ז'קט ואני תמהתי בליבי על שהוא לובש אותו באמצע הקיץ. כך או אחרת, לא בזבזתי זמן מיותר ושאלתי אותו מה השעה, במטרה לפתוח בשיחת היכרות.

הוא הכניס את ידו לכיס, שלף ממנו שעון, מחובר לשרשרת ובאמצעותה אל הכיס, והראה לי אותו בחיוך.

הספרות היו מכוונות כשעון עצר (סטופר בלע"ז).

5, 4, 3, 2, 1 – דממה!