נודדת לבדי

סלואו-מושן

קומה 10:

• פותחת חלון, מזיזה את התריס, משב רוח קל מלטף את פניי. אני מתיישבת על המעקה, עוצמת עיניים – יוצאת לדרך.

קומה 9:

• מלפניי מסודרות שורות-שורות של אורות נוצצים. ירוקים, כתומים ולבנים כמו שורות של קריסטל על קרמיקה בוהקת.

קומה 8:

• הים מחייך מולי. אני מתלבטת אם הוא מחייך אלי, לקראתי או שמא הוא מלגלג כאומר "את בקרוב מתה ואני נשאר כאן לתמיד". סחרחורת.

קומה 7:

• אני מפילה את הראש אחורה, נשענת על האוויר, פותחת את הרגליים וזרימת הרוח ביניהם מעניקה לי תחושה של התעלסות עם העולם.

קומה 6:

• אני צוללת. חושבת על אחים, חברים, אנשים שלא היו, שנדחקו, שנעלמו. נזכרת באנשים שהיו ונמצאים עדיין...

קומה 5:

• בצד שמאל ממריא מטוס. כשמירה על האיזון – אני ממשיכה לנחות. מדמיינת את האחרי.

קומה 4:

• הפרחים קורצים לי. "בואי אלינו", הם אומרים. בגינה יש מקום גם עבורי.

קומה 3:

• מהחלון מציץ יואב. אני חולפת על פניו במהירות איטית, הוא משתהה, מספיק רק להביט בי ולתת לי לעבור ליד זיפיו.

קומה 2:

• בכביש הסמוך עוברת עוד מכונית, המנוע מקרטע, משתעל ונאנק. בעולם הזה – אפילו המכונות נחנקות.

קומה 1:

• הרבנים יגידו שברגעים האחרונים התחרטתי ולכן אין צורך להוציא אותי מחוץ לגדר. אם הייתי יכולה, הייתי מנסה להעביר להם את המסר שממש לא התחרט.....בּוּם!

הטרילוגייה האחרונה, שייכת לחלומות שחלמתי בלילות האחרונים. או.קיי. לא כל הפרטים הופיעו בחלומות (או שכן – ושכחתי) אבל העיקרון הופיע ואני פיתחתי אותו כאן. למה חלמתי אותם? למה העליתי אותם לפוסט? למה אני חושב שזה מעניין מישהו? למה זה מעסיק אותי?

למה?