יום מוזר עבר עלי היום. במובן החיובי, כמובן. ההגדרה "מוזר" עבורי היא תמיד חיובית. כשמשהו רע, הוא פשוט רע. מוזרויות הן תמיד מעולות וכל המרבה במוזריותו – הרי זה משובח.
בעבר כששאלו אותי, עניתי שאין לי כמעט חברים. יש לי הרבה מאוד מכרים, אנשים שמגדירים את עצמם כחברים שלי אך התחושה שלי הייתה שרובם בקשר איתי, כל אחד בנפרד, מאינטרס שונה.
בימים האחרונים התלוננתי (בעיקר בפני עצמי) על שפחות או יותר, נשכחתי מלב כל אותם מכרים. הטלפון שלי, שכבר הייתי רגיל לקלל אותו על שהוא לא נותן לי מנוח מרוב צילצולים, שתק לעיתים ימים שלמים ואני הרגשתי פתאום בודד וגלמוד (דרמה-קווין. בהחלט).
הבוקר התעוררתי לצלילי הטלפון שלי. עניתי לשיחה הלא מזוהה וגיליתי שם את אחד האנשים המדהימים ביותר בעולם, טיפוס שבהחלט הייתי שמח להגדיר כ"חבר שלי". אחרי שיחה של שעתיים בהן השתפכנו האחד באוזני השני, הגיע עוד טלפון, הפעם קצת פחות מלהיב אבל מתברר שגם במקום העבודה האחרון שלי זוכרים אותי ומציעים לי לחזור למרכז למספר חודשי עבודה. נשקול זאת.
עוד שיחת טלפון מדהימה הייתה עם חברה טובה, אישה שהפעם האחרונה שיצא לי לדבר איתה זה היה מתישהו בחורף. היא הזכירה לי את התפאורה שהשתנתה מהשיחה הקודמת (אפרוריות וגשם) לשיחה הנוכחית (חום לוהט והקיקולו ששוכבת על הגב ומתה לקצת מזגן). מתברר שגם היא די מסמפטת אותי למרות שבתקופת ה'רגשי' שלי כבר הייתי בטוח שהעולם כולו נגדי...
(מוזר מה שכמה שיחות טלפון יכולות לעשות...)
כתבתי עליו פוסט שלם אבל בסופו של דבר החלטתי שהוא אישי וחושפני מידי. בנתיים, קבלו את האיש שלי.
לאנס ארמסטרונג
בבלוג זה
בכל הבלוגים
