נודדת לבדי
נוודות היא דרך חיים. טובה? רעה? קשה לי לשפוט את עצמי אבל כנראה שהחיים הובילו אותי לנוודות ולמלחמה נצחית... |
| 8/2003
יוּפִּי הֵיי - יֵשׁ לִי חוֹפֶשׁ
את הסיפור שאגולל לפניכם כאן ובפוסטים הבאים, כתבתי כבר בתחילת השבוע שעבר. התלבטתי רבות אם לפרסם אותו או לא, בעיקר בשל החשיפה האישית שבו.
בסופו של דבר החלטתי שכן לפרסם. למה? לא יודע. כי ככה מרגיש לי נכון. די ברור לי גם שבתוך כמה שניות אני אתחרט על הפרסום אבל פסדר, אלו הם חיי. מעשים וחרטות. תיהנו?
כתבתו של ציון נאנוס בחדשות סוף השבוע של ערוץ 2, החזירה אותי 9 שנים לאחור. "הפסל בעל הכדור האחד", אמר רובין וויליאמס כשקיבל בשמו של חברו לאנס ארמסטרונג את פרס איש השנה, "מסמל בצורה מושלמת את סיפורו של לאנס". צחוקים איתו.
שלושה חודשים השיעול לא נתן לי מנוח. התרופות השגרתיות שקיבלתי מהרופאים השונים, לא הועילו אף לא במעט. השיעול רק הלך וגבר ואיתו הגיעו גם הקאות. כל דבר שאכלתי – הקאתי מייד בתוספת שיעולים וגם מה שלא אכלתי, הקאתי. הייתי מבלה שעות בשירותים ומרוקן את הקיבה הריקה כשהכל מלווה בכאבי תופת ובתחושה כאילו אני קרוב להקיא את איבריי הפנימיים עצמם. כאבים במקומות נוספים בגוף התפתחו עם הזמן וגם המפשעה הוסיפה להעיק. על הכאבים במפשעה התביישתי לספר, ככה זה כשגדלים בחברה בה כל מה שקשור ל"האזורים הצנועים" הוא בגדר טאבו מוחלט שהס מלהזכירו.
כשנוכחה אמי ונוכחו גם הרופאים כי אף אחת מהתרופות לא תורמת לבריאותי, הפנו אותי לבדיקות כלליות אז למדתי לראשונה, על כמויות הבדיקות והמכשירים השונים הקיימים. בהחלט מרשים.
א.ק.ג., סי.טי. (והכמויות הנוראיות של השתיה הנוראית המתלווה לבדיקה. יאק) ואולטראסאונד, הם הבדיקות האחרונות שעברתי. ביום שישי בבוקר, במקום להשכים ללימודיי בישיבה, ליוו אותי הוריי לבית החולים אסף הרופא כשהם חמורי סבר ואני משועשע מהחופשה הפתאומית והלא-מתוכננת שקיבלתי.
"יש לך גידול סרטני באשך השמאלי", אמר הרופא וכמו ילד טוב שאלתי מייד: "מה זה אשך?"
להוריי הציע הרופא לקבוע מיידית תור לניתוח שייערך על ידו כבר בשבוע שלאחר מכן. תור כזה אמנם נקבע וסיכמנו שביום ראשון אתייצב לאשפוז. כך חזרנו למקום מגורנו כשבדרך חזרה הם הורידו אותי בישיבה ואמי מזכירה לי ללמוד ולהתפלל חזק כדי שאבריא.
הרבנים בישיבה כבר היו מעודכנים. ממני אמנם ביקשו לשמור על הסוד אך בחברה סגורה כחברה החרדית, השמועה פשטה באש בשדה קוצים. היו שידעו יותר, היו שנותרו סקרנים וכשההטרדות והרכילויות סביבי הציקו לי וגרמו לי להתפרץ בבכי, שלחו אותי הרבנים הביתה. לנוח.
קשה לומר שהבנתי במה מדובר. לא הבנתי שאותו גידול סרטני עלול להרוג אותי, לא ידעתי עד כמה המצב חמור או לא ולמען האמת גם לא כל כך התעניינתי. התכונה מסביבי בבית נעמה לי. פתאום לא הייתי צריך לעזור בעבודות הבית לקראת השבת, כל דבר שרציתי מייד קפצו אחיי הגדולים לשרת אותי. מלך, מה רע?
במהלך כל אותו יום שישי, היה אבי צמוד לטלפון. הוא קבע פגישה דחופה עם רב וידיד המשפחה, אדם ששמו יצא לפניו כאחד שמקושר לעולם הרפואה בעולם וזה סיפר לו על איזשהו רופא מומחה בבוסטון ואמר שנראה לו שהוא יוכל לעזור.
רק בצאת השבת קראה לי אמי והודיעה לי כי אנחנו טסים. טיסה? לארה"ב? מי אני שאתנגד אם כי, הבהילות והדאגה על פניה כבר החלו לחלחל גם לתוכי. בשעה 0:00 כבר היינו על טיסת בריטיש אירוויס ללונדון ושם החלפנו למטוס אמריקן איירליינס שהוביל אותנו לניו יורק שם התאכסנו אצל חברים קרובים בהמתנה לתור שנקבע עבורנו בבוסטון, ליום חמישי.
לפרק הבא
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
