נודדת לבדי

קוראים, קוראות, קורעים וקורעות,

מוגש לפניכם הפרק השלישי והאחרון בסדרת הפוסטים המסכמים את טיסתי לארה"ב לניתוח. אתם מוזמנים לרדת עלי, לצחוק, להשתעשע, או סתם להתעלם.

מי שטרם קרא את הפרקים הקודמים, מוזמן לעשות זאת כעת:

לפרק הראשון

לפרק השני

זמן לא רב לפני כן, מת מסרטן אבא של אחד מחבריי לכיתה. אצלו זה היה סיפור ארוך וכואב, מלווה בכמה ניתוחים וטיפולים כימותרפיים ממושכים. אז גם למדתי לראשונה על הטיפולים הכימותרפיים וראיתי בעיניי מה הם מעוללים לגוף האדם לכן, כששמעתי על האפשרות שגם אני הולך לעבור את אותו המסלול, השתגעתי והתחלתי לבכות.

הרבה זמן (וזריקת מורפיום) לקח עד שנרגעתי. בנתיים העבירו אותי לחדרי (כיאות לארמון החולים, היה זה חדר פרטי מאובזר בנפלאות העולם) ונכנסו אלי שתי אחיות כדי להכין אותי לניתוח. שני חלוקים, האחד פתוח לאחור ומעליו חלוק נוסף, פתוח מלפנים. הכנסת זונדה (ככה קוראים לזה?) ויאללה – לניתוח. אמאלה.

כשאני שוכב על מיטת הניתוחים כשור הממתין לשחיטתו, הגוף רועד מהקור המצמרר והעיניים מסונוורות מהאורות המפתיעים, שמעתי את הצוות הרפואי מתרוצץ מסביבי ומכין את עצמו. היו שם שלוש אחיות (כושית ענקית ומדהימה בשם ג'ני, בלונדינית שקטה שענתה לשם אן וקים שרק פסעה סביב כולם ועשתה המון רעש), רופא אלמוני ובניגוד למקובל, יחד עם הרופא המרדים נכנסו גם המתלמד הישראלי שהגיע כדי לתרגם לי (וגם כדי ללמוד קצת) וד"ר דניו שפשוט נעמד לידי וליטף לי את היד כמו אבא רחום. עם החיוך שלו נרדמתי.

כשהתעוררתי היה זה כבר בחדר אחר. משני צידי נכחו ג'ני ואן וכשראו שהתעוררתי, קראו גם לאמי ולחברתה.

אני לא כל כך זוכר את מה שהיה שם. הרבה בכי (שלי), הרבה מאוד כאבים מחתך הניתוח והמון מורפיום שזרם לי בוורידים. כנראה שכושר הערכת הזמנים באותן שעות התאוששות, לקה אצלי בחסר אבל ממה שזכור לי – כמעט מידי 10 דקות הוסיפו לי האחיות מורפיום דרך צינורית האינפוזיה.

את הימים הבאים העברתי בטשטוש טוטלי כשאני צמוד לדוּבְּי שקיבלתי מהאחיות, על מנת להצמיד אותו לפתח הניתוח בכל פעם שהשתעלתי/בכיתי/צחקתי או מה שזה לא יהיה. הכאבים נמשכו וגם החום פתאום טיפס ואז, שבוע אחרי הניתוח, הגיע רגע הבדיקה שאמור היה לקבוע את גורלי לחסד (הביתה) או לשבט (עוד אישפוזים, עוד טיפולים, עוד ניתוחים). שוב נאלצתי לשמוע את המכונה הישראלית מדברת אלי: "לנשום עמוק, להוציא את האוויר. לנשום עמוק, להוציא את האוויר. לנשום עמוק ולהחזיק (-------ורגע לפני שנחנקתי למוות--------) – אפשר לנשום".

"גאד דמט. אתה מסוגל להפסיק לחייך לעצמך במן שביעות רצון ולהתחיל לדבר?", זה מה שרציתי להגיד לד"ר דניו כשהוא ישב מולנו, מחזיק את תוצאות הסי.טי. ואת פרצופו יכולתי להסביר ב:

1)     שיואו אני גאון, הניתוח הצליח מעולה.

2)     איזה כיף. הישראלי הזה הולך להשאר כאן באזור הרבה זמן. אני מת על ישראלים.

יאללה, עוד שריצה של כמה שבועות בארה"ב לצרכי מעקב וטיולים וחזרה לארץ, בה התקבלתי בפרחים, ג'חנונים, סחוג והרבה 'קוּלוּלוּלוּלוּשִׁים', חיבוקים ונשיקות. זה היה מצחיק, משעשע אבל בעיקר נתן לי את מה שאני צריך יותר מכל – תשומת לב.

אחרית דבר: עקרונית הייתי אמור להיות במעקב במשך עשר שנים. מעשית, המשכתי את הביקורת התקופתית רק שלוש שנים ובמהלך השנתיים הראשונות, עוד עברתי ניתוח אחד נוסף להסרת גרורות ועוד מספר טיפולים תרופתיים. הציעו לי גם להוסיף בניתוח פלסטי דמוי אשך על מנת שלא אצטרך לספר על זה לאף אחד אבל מסיבות שונות, העדפתי לוותר על הניתוח הנוסף.

כיום אני בריא לחלוטין, מסתובב לי עם אשך אחד, מתבייש ומפחד בכל פעם שאני פוגש גבר חדש ואז מספר לו את כל הסיפור.

באותו בית החולים שאני הייתי, אצל אותו מיסטר דניו, נותח וטופל גם האיש שלי - לאנס ארמסטרונג המהולל. הוא, בניגוד אלי, מרשה לעצמו לצחוק על "הכדור האחד"...

נופל

וקם