נודדת לבדי
נוודות היא דרך חיים. טובה? רעה? קשה לי לשפוט את עצמי אבל כנראה שהחיים הובילו אותי לנוודות ולמלחמה נצחית... |
| 8/2003
משפחה וחצי
כבר סיפרתי לכם על המשפחה שלי. המשפחה המאמצת, כמובן.
בשבועות האחרונים (מאז שבתי למרכז), אני מתגוררת אצלם ובימים האחרונים (במסגרת תחושת ה'העולם מתמוטט עלי וכולם שונאים אותי'), הרגשתי כאילו אני מעיקה עליהם ושלמעשה, די נמאס להם ממני.
לא היה שום דבר מצדם שגרם לי לתחושות הללו. הם לא עשו ולא אמרו משהו שיכול היה להביא אותי לאותן מחשבות ההיפך הוא הנכון. הרבה יותר מפעם אחת הם דיווחו באוזניי על התלהבותם מהעובדה שאני כאן ושהם נורא רוצים שאשאר ולא אלך לשכור דירה ועדיין, הפראנויות שלי פעלו שעות נוספות. היום, במן מחווה קטנה שהם אפילו לא ראו ששמתי לב אליה, הפראנויות שלי נרדמו.
אצל המשפחה הזו היין נשפך כמים. בכל ארוחה פותחים בקבוק, או שניים (או יותר) של יין משובח. בכל פעם סוג אחר. כל אחד מבני המשפחה כבר גיבש עבור עצמו את ה'פייבוריט' שלו ואצלי מדובר באיזשהו יין סיציליאני מדהים במיוחד.
לקראת ארוחת הערב, ביקש הבן מהאבא לפתוח בקבוק מהסיליציאני והאבא סירב בנימוק: "נשאר רק ארגז ואני רוצה לשמור את זה לאירועים של למדית או שהיא תקח אותם למקומות שהיא תרצה".
הם לא שמו לב שאני שומעת את השיחה הזו אבל המחווה הקטנה הזו שבה הם שומרים לי את הפייבוריט שלי כפי שיש לכל אחד מבני המשפחה, העלתה לי חיוך ענקי...
...ועכשיו תסלחו לי. אני הולכת לפתוח בקבוק יין. לילה ושבוע טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
