נודדת לבדי
נוודות היא דרך חיים. טובה? רעה? קשה לי לשפוט את עצמי אבל כנראה שהחיים הובילו אותי לנוודות ולמלחמה נצחית... |
| 9/2003
תלתלי זהב מפריחים את השממה
נחמד לי. כבר אמרתי את זה? בוודאי שאמרתי אבל אני חוזר על זה שוב כי זו תקופה די מוזרה לי. הרוגע והתקופה הבהחלט סבירה הזו, ניחתו עלי כהפתעה מרעננת.
אני מנהל כאן את עצמי, מסדר לעצמי את סדר היום ומהלך העניינים. העבודה כאן די קשה בייחוד לאור העובדה שהאנשים אותם אני מנסה להריץ לא ממש מבינים בפוליטיקה וכל דבר שאני רוצה לעשות נראה עבורם כ"לא יאה", "לא נחמד" ובכלל - לא נעים להם מהמתמודדים האחרים - יריבנו הפוליטיים.
כך או אחרת, אני בסדר גמור עם זה. לאט לאט מתרגלים אלי, לשגיונותיי ולקריזותיי. הסביבה כאן מעכלת את היצור המוזר שנחת לפתע במקום השקט והפסטורלי ונדמה לי שהם אפילו מתחילים ליהנות ממני.
במדור הרכילות שבמקומון כאן, כבר כתבו עלי פעמיים. פעם אחת על כך שהשלמתי מניין לקהילה החרדית כאן (סיפור ארוך) ובפעם השניה, על כך שראו אותי עם עלם חמודות בפאב באזור.
את הנער פגשתי (רגע לפני שהתייבשתי וחיפשתי פתרונות חלופיים לסקס) בתחנת אוטובוס במרכז היישוב. הוא מן ערסומו כזה, מצחיק בהיסטריה, לא חכם במיוחד אבל יודע לזיין.
בשבוע שעבר יצאנו לאחד הפאבים כאן וכטוב ליבנו באלכוהול, מתברר (כך לפי עדות המקומון או מי שהעביר את האייטם) התגפפנו בלי הפסק. עבור הפרובינציאליים שכאן, המחזה היה בהחלט ביזארי.
אם כבר הזכרתי את הנער, כשסחבתי אותו לדירתי הצנועה ותוך כדי שאני מתפקד ככבאי הגולש על מוט ההצלה, גיליתי כי בין שיערותיו השחורות מסתתרות להן כמה שיערות זהב. הגילוי המדהים הזה הפתיע אותי. לא מדובר בצבע שיער בלונדיני או ג'ינג'י. זהב. ממש זהב (בדקתי אותן באור ליתר ביטחון).
אחד הדימויים המתארים אדם מאוד עשיר הוא כשאומרים על אותו אדם שהוא מנגב את ישבנו בשטרות של מאה דולרים. well, הרקטום שלי מתמלא בזהב.
מה עוד קורה אצלי? יותר מידי עבודה, יותר מידי תמרונים בנפתולי הבירוקרטיה המקומית. עבור כל דבר קטנטן שאני צריך, אני נדרש לעבור מסכת ייסורים קשה עד שמשהו יוצא ממנה. בנתיים, אני נהנה לשחק את תפקיד הנסיך שהגיע לפריפרייה. כמעט בכל מקום אליו אני מגיע, מפנקים אותי כאילו אני סלב' מהמדרגה הראשונה.
לפני שאני מסיים את הפוסט העדכוני הזה, תרשו לי לשתף אתכם בעוד דבר קטנטן.
איזושהי ילדה טובה, חברה שאני אוהב, סיפרה לי היום על הרומן החדש שהיא מצמיחה עם איזשהו חייל העומד על המשמרת. בין לבין היא סיפרה לי על אס.אמ.אס. שהיא שלחה לו ובו נכתב: "מתי אנחנו נוסעים שוב באוטובוס?"
משפט הקאלט הזה נכתב לאותו נער לאחר שבנסיעה משותפת באוטובוס יומיים קודם, הם התמזמזו להם כילדים טובים והיא רצתה לשחזר את ההישג. אם כן, מעתה ואילך - במקום להשתמש בביטויים וולגריים של "בוא נזדיין" וכדומה אמרו: "מתי אנחנו נוסעים שוב באוטובוס?"
חג שמח ומבדר לשלושת הקוראים שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
